אורחות צדיקים · פרק א׳, י״ז

וְזֹאת הִיא גַּאֲוַת הַגּוּף שֶׁהִיא טוֹבָה: שֶׁמָּא יֹאמַר הָאָדָם: הוֹאִיל וְהַגַּאֲוָה הִיא מִדָּה רָעָה כָּל כָּךְ, אֶפְרֹשׂ מִמֶּנָּה בְּיוֹתֵר - עַד שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן, וְלֹא יִשָּׂא אִשָּׁה, וְלֹא יֵשֵׁב בְּדִירָה נָאָה, וְלֹא יִלְבַּשׁ מַלְבּוּשׁ נָאֶה אֶלָּא הַשַּׂק וְהַצֶּמֶר, וּקְרוּעִים וּמְלֻכְלָכִים; וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֵלִים מְלֻכְלָכִים וּמְאוּסִים, וְלֹא יִרְחַץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו עַד שֶׁיַּשְׁחִיר תָּאֳרוֹ מִשְּׁאָר אֲנָשִׁים. וְכָל זֶה כְּדֵי שֶׁיִּתְרַחֵק מִן הַגַּאֲוָה, עַד שֶׁלֹּא יוּכַל לְהִתְרַחֵק יוֹתֵר.