מאמר תורת הבית · פרק ב׳, ו׳

ועתה ניקח לעניינינו דמיון מענייניי העולם אם אחד שכר לשנה ריחים של קיטור ההולך במרוצתו מאד מאד שיכול לטחון מאה כור תבואה ביום אחד, ועבור זה שילם בהקדם כמה אלפים רו"כ היתכן שיתעצל איזה שבוע או איזה חודש ולא יביא תבואה לטחינה, הלא יאבד מעותיו כי הזמן הולך וכלה ובכל יום ויום מגיע לו הפסד גדול. כן הוא בעניינינו ממש. הלא הקב"ה קוצב לכל אחד ימיו ושנותיו כפי צרכו לתורתו ועולמו כמו שכתב בחובת הלבבות דהיינו כפי העניין שמבקש ממנו השי"ת השגה בתורה [וכפי צרכו לעולמו גם בענייני דרך ארץ]. ועתה אם השם יתברך תן בו כח ודעת שיוכל ללמוד ביום כך וכך שעות ובשיעור הזה הלא יכול לומר (כי ראיתי בכיון על מורה שעות שבשיעור מינוט אחד יכול לומר מאתים תיבות) כמה אלפים תיבות של תורה שכל תיבה ותיבה הוא מצות עשה בפני עצמה, ועל ידי זה נברא לו כמה אלפים מלאכי זכות, והוא יושב בחיבוק ידיים בביתו נתעצל מלימודו, היש לך הפסד גדול מזה?! וזהו אפילו ליום אחד, וכל שכן אם חס וחלילה התנהג כך חודש או שנה בביטול תורה כמה ריבוא ריבוון מלאכי שרת הפסיד בעצלותו. וכל זה אפילו אם הוא יושב בטל ולא דיבר באותה העת מאומה, וכל שכן במה שמצוי שהאדם הוא איש מדיני ואינו רגיל להיות יושב ודומם רק לעשות או לדבר ובודאי באותו העת תמורת דברי תורה היה מדבר דברים בטלים. וידוע שברוב דברים לא יחדל פשע, ובודאי נתערב בהם דיבורים אסורים מכל המינים: לשון הרע, רכילות ושקרים ואונאת דברים ודברי מחלוקת וליצנות וכהאי גוונא. וכל זה הוא הכל תמורת דברי קדושה [אם היה מקיים מה שכתוב ודברת בם בשבתך בביתך וגו'] הכניס לנפשו כל חלקי דיבורים אסורים ועל הכל יצטרך ליתן דין וחשבון. וכבר כתב הגר"א באגרתו עלים לתרופה שעל דיבור של הבל (רצונו לומר דברים בטלים בעלמא) צריך להתקלע מסוף העולם ועד סופו, ועל כל דיבור של לשון הרע צריך לירד לשאול מטה הרבה מאד. ואי אפשר לשער גודל היסורין והצרות שסובל בשביל דיבור אחד. בעלי גדפין הולכין אצל כל אדם ולא נאבד אפיו דיבור אחד שלא נכתב. ועל זה אמר הכתוב כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר. והנה בשביל כל זה ציוה השם יתברך להאדם ודברת בם בשבתך בביתך וגו' שלבד מצווה של לימוד התורה שיקיים על ידי זה, עוד הוא נמלט על ידי זה מעון לשון הרע ורכילות כאשר עלול מאד לבוא תמיד לזה. וגדולה מזו מצינו במדרש שוחר טוב פרק נ"ב בעניין עצם התורה שנתן לנו השם יתברך שלבד כל עניני הטוב שצפון על ידי התורה עוד יש תועלת שעל ידי זה שילמוד תורה לא ידבר לשון הרע עכ"ל. והנה חז"ל אמרו (ברכות ט"ז) למה נסמכו אהלים לנחלים דכתיב כנחלים נטי' וגו' כאהלים נטע ד' לומר לך מה נחל מעלה אדם מטומאה לטהרה אף אהלים (דהיינו בתי מדרשות) מעלין את האדם מכף חובה לכף זכות. וביאור העניין דהיינו אם יכנס לביהמ"ד ולומד תורה הוא מתבונן במעשיו ובא לידי תשובה וממילא נכנס לכף זכות. ועוד נוכל לומר דידוע מה דאיתא באבות ובטוב העולם נידון והכל לפי רוב המעשה וביארו לפי מה שידוע שהאדם נידון בר"ה לפי מעשיו אם יש לו רוב זכויות מכריע הכף של זכות ונידון לחיים ואם רוב עוונות הוא בגדר רשע ונכתב למיתה. ולפעמים יצויר שאפילו יש לו כמה מאות עבירות יתירות על מצות הוא נידון לחיים, כגון שהתגבר על יצרו ונכנס לביהמ"ד ונתדבק בלימוד התורה באיזה שעות ביום ממילא נתרבו לו מצות הרבה והרבה יותר מכפי חשבון עונותיו וכנ"ל, וכשבא העניין למעלה לפי חשבון מעלין אותו לכף זכות ונידון לחיים. וכל זה בא לו ע"י אהלים של תורה. ולפעמים הוא להיפוך ממש, כגון שיש לו מאה פעולת של מעשה הטוב כגון צדקה וחסד או שאר מצות וחמישים פעולות רעות של עונות ובודאי היה נידון לחיים, אכן בתוך עונותיו מצאו עוד עון שבא לו ע"י דיבורו, דהיינו שישב איזה שעה ודיבר דבורים אסורים ובודאי היה בהם כמה עשיריות תיבות לשון הרע ורכילות וליצנות וכה"ג ולפעמים מאות תיבות, וצרפו אותן לעונות של מעשה והכריע הכף חוב ונידון למיתה, ונתקיים הכתוב כפשוטו מות וחיים ביד הלשון. ובאמת כל זה משנה מפורשת באבות פ"ג שיחת הילדים וישיבת בתי כנסיות של ע"ה מוציאין האדם מן העולם, ומפרש באבות דרבי נתן פכ"א מפני שעל ידיהן הוא בטל מהתורה. היוצא מדברינו שהלשון מפני רוב מרוצתו נגמר העניין על ידו בין לטוב ובין למוטב וכנ"ל, ועל כן מה מאד צריך האדם להיות זהיר בדיבורו שלא יהיה שפתיו מוקש נפשו ח"ו. וכבר הביאו הספרים בשם רב האי גאון שאמר שצריך להיות נקל לעיני האדם לזוז קורה ממקומה מלשלוח את לשונו לאיזה עניין: