מאמר תורת הבית · פרק ב׳, ד׳

ב) מצד קדושת התורה דהלא אנו יודעין כשלוקח הספר הקלף לכתוב עליו ספר תורה ואמר שכתבה לשם ד' תיכף נתקדש העור ויורד עליו קדושה נוראה. וכן ממש כשאיש ישראל רוצה ללמוד איזה עניינים מן התורה ומברך ברכת התורה ומודה לד' על אשר בחר בנו וציונו לעסוק בתורתו הרי הוא ממש כמו שאומר לשם ד', וכי היכי דשם כולי עלמא מודים שתיכף יורד קדושה של אותיות התורה על העור ההוא, כן ממש בזה יורד הקדושה של האותיות על נפשו כשמדבר שם דמאי גריעותא המוח שבראשו מן העור ההוא. וכן ידוע הוא לכל כשאומר האדם על בהמתו, שהוא רק בע"ח ולא מין האדם, קרבן לד', תיכף יורד קדושה עליה ואפילו גיזה וצמרה נתקדש ואסור ליהנות הימנה והנהנה מועל הקדשי שמים וצריך להביא קרבן על זה. ומזה תדין קל וחומר על נפש האדם כשהוא לומד לשם ד' תיכף יורד קדושת ד' על נפשו [ולדעתי זה כוונת המדרש רבה פ' תרומה אמר הקב"ה מכרתי תורה לעמי ישראל כביכול נמכרתי עמה] ומתקדשת בקדושת התורה.