מאמר תורת הבית · פרק א׳, א׳

בו יבואר מה שהטיל השי"ת על האדם לדבר בד"ת אף בשבתו בביתו ובלכתו בדרך:כתיב בתורה ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. האי קרא דושננתם לבניך קאי על דברי תורה, כמו שאחז"ל שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד [וכן הפרשה השניה ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשיבתך בביתך וגומ' קאי על ד"ת. וכמו דאיתא בגמרא (ברכות י"ד ע"ב) אגמירי לבנייכו תורה כי היכי דלגירסו בהון]. והיינו שנצטוינו בזה שכל אימת שנשב בביתנו או שנלך בדרך לא נהיה פנוים מד"ת אחרי שיש לנו פנאי ללמוד. ואיתא באבות המהלך בדרך יחידי ומפנה לבו לבטלה ה"ז מתחייב בנפשו. ואמרו בסנהדרין דף צ"ט על פסוק כי דבר ד' בזה זה שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, ואין זה דוקא על במי שאינו עוסק כלל אלא על כל שעה ושעה שיכול לעסוק ואינו עוסק יש לו לחוש פן הוא ח"ו על אותה שעה בכלל דבר ד' בזה. וידוע מה שכתבו הפוסקים דמה דאיתא בשבת דף ל"א ששואלין לו לאדם בשעת הדין קבעת עתים לתורה, לא דבשביל זה מיפטר מיתר העת שיש לו דהלא איתא בפאה פ"א דהתורה אין לה שיעור ופירשו בירושלמי דגם אין לה שיעור למעלה, אלא דקביעות עתים הוא החיוב אפילו אם הוא טרוד גדול למחיתו מחוייב לקבוע עת לתורה שעת הזה לא יבטל בשום אופן. אבל לעולם אם יש לו פנאי אין יכול לפטור מד"ת בשום אופן. ואפילו אי איתרמי ליה איזה מצווה אם יכולה המצווה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק מד"ת.