קב הישר · פרק צ״ב, ד׳

אֲבָל הַאי שַׁעְתָּא אַקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל 'נַעֲשֶׂה' לְ'נִשְׁמָע' וְאִשְׁתַּכְּחוּ כֻּלָּן זַכָּאִין, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר: כֻּלָּךְ יָפָה, רַעְיָתִי, וּמוּם אֵין בָּךְ. וְאִתְּמַר עֲלַיְהוּ: אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא? וְאֵשֶׁת חַיִל הִיא עֲטֶרֶת בַּעֲלָהּ. וְלָכֵן קָרָא הַזֹּהַר הַמִּנְחָה חֲדָשָׁה 'מִנְחַת קְנָאוֹת', וְלָכֵן נִקְרֵאת 'מִנְחָה חֲדָשָׁה', וְחִדּוּשָׁהּ - שֶׁנַּעֲשִׂין יִשְׂרָאֵל בְּרִיָּה חֲדָשָׁה בְּיוֹם מַתַּן תּוֹרָה כְּאִשָּׁה סוֹטָה, דְּהִיא טְהוֹרָה, וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זֶרַע, וּטְהוֹרָה הִיא - כָּךְ הֲוֵי יִשְׂרָאֵל טְהוֹרִין אַחַר מַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּן שֶׁל חַג הַשָּׁבוּעוֹת.