קב הישר · פרק ס״ד, ד׳

וְהַאי טַיְעָא, דַּהֲוֵי טָעִין אֲבַתְרַיְהוּ, אָמַר לְהוּ: בְּמָטוּ מִנַּיְכוּ, רַבּוֹתֵינוּ, בְּוַדַּאי קְרָא נִדְרָשׁ שַׁפִּיר כִּדְאַמְרִיתוּ. אָכֵן קְצָת קָשֶׁה לְהַפֵּרוּשׁ הַזֶּה. הָיָה לוֹ לוֹמַר: יֵשׁ לַעֲשׂוֹת לַה', הֵפֵרוּ וְגוֹ'. אוֹ הָיָה לוֹ לוֹמַר: נַעֲשֶׂה. מַהוּ 'עֵת'? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בְּכַמָּה גַּוְנִין אוֹרְחָא מְתַקְּנָא לָן: חַד - דַּהֲוֵינָא תְּרֵין, וּמִכָּל שֶׁכֵּן הַשְׁתָּא אֲנַן תְּלַת וּשְׁכִינְתָּא אִתְכַּלַּלִית בַּהֲדָן. וְתוּ - דַּחֲשִׁיבָנָא דְּלָא הָוַת אֶלָּא כְּאִילָנָא יָבֶשְׁתָּא, וְעַכְשָׁו אַנְתְּ הוּא כְּזַיִת רַעֲנָנָא. אָמַר לוֹ: פְּתַח פּוּמָךְ וְאֵימָא.