קב הישר · פרק כ׳, ז׳

עַד דַּהֲוֵי אָזְלֵי, פָּגְעוּ בְּהַאי יַנּוּקָא, דַּהֲוֵי אָזִיל בְּקִסְטְרָא דְּחַמְרָא, וְחַד סָבָא רָכִיב (פֵּרוּשׁ: הַתִּינוֹק הָיָה מַנְהִיג אֶת הַחֲמוֹר, וְהַזָּקֵן הָיָה יוֹשֵׁב וְרוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר). אָמַר הַאי סָבָא לְהַאי יַנּוּקָא: בְּרִי, אָמַר לִי קְרָא! אָמַר לֵיהּ: קְרָא - לָאו חֲדָא הוּא, אֶלָּא תִּיב לְתַתָּא אוֹ אַרְכִּיב לְקַמָּךְ - וְאֵימָא לָךְ. אָמַר: לָא בָּעֵינָא, דַּאֲנָא סָבָא, וְאַנְתְּ טַלְיָא, דְּאִתְּקֵיל גַּרְמִי בַּהֲדָךְ. אָמַר לֵיהּ: אִי הָכֵי, אַמַּאי שְׁאִילַת קְרָא? אָמַר: בְּגִין דְּנֵיזִיל אוֹרְחָא. אָמַר: תִּפַּח רוּחָא דְּהַהוּא סָבָא! הוּא רָכִיב, וְלֹא יָדַע מִלָּה, וְאָמַר דְּלָא יִתְקַל בַּהֲדֵי. אִתְפָּרִישׁ מֵהַאי סָבָא וְאָזִיל לֵיהּ לְאוֹרְחָא.