קב הישר · פרק י״ד, ב׳

וְהִנֵּה הָאָדָם יוֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם, בְּהַשְׁקֵט וּבְבֶטַח, בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵב, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ כַּמָּה הַחֵטְא גָּרַם דְּקָאִים לְמַעְלָה וְאָמַר: מִפְּלַנְיָא אֲנִי מְעוֹרֵר עָלָיו פִּתְאֹם, שֶׁנִּשְׁפַּךְ עָלָיו עֹנֶשׁ מַר וּגְזֵרָה רָעָה, רַחֲמָנָא לִצְלַן, וְאַחַר כָּךְ לְסוֹף יִתְחָרֵט, וְלֹא תּוֹעִיל הַחֲרָטָה, אֲשֶׁר כְּבָר יָצְאָה הַגְּזֵרָה; וּמִכָּל שֶׁכֵּן בָּעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, כְּגוֹן גְּזֵלוֹת וּגְנֵבוֹת וְאוֹנָאָה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, בַּעֲבוּר שֶׁהַמַּזָּל שֶׁל הַנִּגְזָל אוֹ הַגַּנָּב צוֹעֵק עָלָיו לְמַעְלָה.