חובת התלמידים · פרק ז׳, ה׳

נשוב נא עתה אל ענינינו,‏ לעיין איך מחלה זו של בושה מרומה נשארה באיש מילדותו ובמה מתרפאים ממנה.‏ הילד בראשית התפתחות דעתו כיון שאין לו דעת לעצמו,‏ להבדיל בין טוב ובין רע, ולא רוח בקרבו אשר ידחפוהו לאמר,‏ כזאת וכזאת עשה ומזה תחדל,‏ מוכרח הוא לקלוט בקרבו דעות מן החוץ,‏ כי מעצמו לא ידע מה לעשות,‏ בלתי אשר ימדוד בדעת אנשים הגדולים מה טוב ומה רע בעיניהם.‏ וכשיגדל אם גם אז לא יקנה דעת לעצמו ולא רוח.‏ אז דעת בני אדם מקרבו לא תמוש, ורק היא המושלת היחידה בו תהי׳,‏ אף לפני שטותיהם יכרע ולפני דעותיהם יתביש שלא ילעגו עליו,‏ וכל מעשיו רק כדי להתיפות בעיני האדם הן.‏ וראו נא פלא זה שישנם אנשים שבשני הנגעים הנוגדים הם נלקים.‏ גם בשפלות וחסרון דעת עצמית,‏ וגם בגסות וישות שדברנו בפרק ו׳,‏ מתגאים הם נגד רבותיהם ומלמדיהם הטובים,‏ וגאותם היא,‏ לאמר יש אני לעצמי ודעת ברורה לי לדעת,‏ שאני צריך לבטל את כל עצמי לדעת העולם הנשחת ולהמשך אחריו כצאן לטבח יובל.‏ שחקו נא אתם בחורים טובים עליהם ועל פיתול דעתם הנשחתה,‏ גאות וישות כזאת לעשות מעצמו סמרטוט להתבטל ולהשחת.