חובת התלמידים · פרק ז׳, ג׳

איתא בש״ע או״ח ס׳ א׳: "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי״ת"‏ עכלה״ק.‏ אבן גדולה מאבני הנגף היא הבושה הזאת,‏ כי איש זה בכלל אינו בדעתו וברשותו ורק אחר האנשים אנשי חוץ נגרר ונסחב.‏ מאיש המלעיג הזה ירא שלא ילעג עליו,‏ ובשביל זה מבטל עצמו לדעתו,‏ ורק כפי אשר ייטב בעיניו יעשה,‏ ודבר טוב ימנע מלעשות,‏ כי אפשר ישחק עליו שכנו אחר הקרוב אליו,‏ וגם למצא חן בעיני השלישי והרביעי מוכרח להתאים את עצמו.‏ הוי ואבוי לאיש כזה,‏ אשר מסר את נפשו וגופו ברשות ודעת אנשים אחרים נשחתים,‏ כולם מושלים עליו,‏ ורק הוא אין לו שום שליטה על עצמו ובשרו.‏ מחלה מאוסה היא הבושה מפני המלעיגים עליו,‏ אשר ראשיתה ויסודה ילדות וקטנות,‏ הילד בקטנותו יודע שאין לו דעת לעצמו,‏ ומתרגל הוא למדוד את כל דבריו במנהגי ודעת הגדולים הסובבים אותו,‏ אם זאת אעשה,‏ טוב אהי׳ בעיניהם,‏ ואם כה אעשה ישחקו ממני וכו׳, עד שנשארה אצלו דעה זו אף‏ כשיגדל ויזקין,‏ להשגיח יותר על היופי בעיני האדם מאשר על הטוב האמיתי.