חובת התלמידים · פרק ו׳, ג׳

מין גאות היא זאת המחלה, וכבר חזו לנו קדושינו זכרונם לברכה ואמרו (סוטה מ"ט, ב') שבעקבתא דמשיחא חצפא יסגי. בדורות הקודמים הרגישו התלמידים הכנעה וביטול לפני הוריהם רבותיהם ומדריכיהם הטובים, הכירו בעצמם שקטנים הם בדעה קצרה ומעטה לעומת העבודה הגדולה אשר עליהם להדריך ולגדל את עצמם לגדולי ישראל. וכאיש הבא אל התועה ביער בלילה להדריכו ולהוציאו מן חשכת היער האיום אל דרך ישוב בני אדם, היה רבם בעיניהם. אהבו אותו וברכוהו, וכל הגה אשר יצא מפיו קודש היה, בלעוהו ואל תוך נפשם ולבם הכניסוהו, לא כן עתה שהנער מתגאה לאמר: אני די לעצמי, דעתי טובה וישרה, עליה אסמוך ובדרכי אלך.