חובת התלמידים · פרק י״א, י״ג

השקיפה בחור ישראל,‏ אל זוהר תפארת ישראל,‏ ואל עצמותם עצם השמים לטוהר אשר מלפנים, ותדאג על חשכתנו הנוראה עתה,‏ דאג והשתוקק לעבוד,‏ לשוב,‏ לעלות ולהתקרב עכ״פ מעט לאלקינו.‏ עורר בזמן מן הזמנים את נפשך,‏ תשאף,‏ תשתפך ובשיח כעין זה תתעטף.‏ אנא ד׳. מעולם אתה אבינו ואנו בניך,‏ ומעולם ומעת אשר רק יגיח ילד וילדה ישראלי מרחם אמו, צרינו מרובים ומרים ומענינו קשים ועזים,‏ להפרידנו ממך, ח״ו,‏ אבל כ״א מאתנו מוכן למסור את נפשו בשבילך ד׳. ואף‏ כשבה קטנה מאתנו כבר פושטת את צוארה בשבילך,‏ אין קץ למוקדי אש אשר שרפונו ואין חקר לצרותינו התמידיות במשך כל ימי חיינו המוצצות את לשד חיינו,‏ ובשבילך וכדי שלא להפרד ממך את הכל באהבה ושמחה מקבלים.‏ כן אנו כלנו וכן הנני גם אני.‏ כן אני עתה וכן אהי׳ תמיד.‏ אבל אבי ומלכי,‏ מעולם אותנו נהגת,‏ עין בעין את שכינת עוזך ראינו,‏ ועמנו כאב אוהב עם בניו דברת,‏ ומה טוב הי׳ לנו אז.‏ לא כן עתה גרמו עונותינו ועלית למרום,‏ את השמים בעדך סגרת,‏ אין רואה ואין שומע,‏ לא מדבר ולא עונה,‏ לא נביא ולא חוזה.‏ אנא ד׳,‏ על מי נטשת את מעט הצאן,‏ שארית ישראל במדבר שממה כזה מקום מזיקי הגוף והנפש,‏ אבי שבשמים יראה נפשי להיות בלעדך אף רגע,‏ קרב אותנו והתקרב אלינו כמאז.‏