שלא לקלל הדין

שֶׁלֹּא לְקַלֵּל הַדַּיָּן - שֶׁלֹּא לְקַלֵּל הַדַּיָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (כב כז) אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וּפֵרוּשׁוֹ דַּיָּנִים, כְּמוֹ (שם ח) אֲשֶׁר יַרְשִׁיעוּן אֱלֹהִים. וְהוֹצִיאוֹ הַכָּתוּב בִּלְשׁוֹן אֱלֹהִים, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִכְלָל עִם הַלָּאו הַזֶּה לָאו אַחֵר, וְהוּא לָאו דְּבִרְכַּת הַשֵּׁם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּמְּכִילְתָּא וּבְסִפְרֵי, אַזְהָרָה לְבִרְכַּת הַשֵּׁם מִדִּכְתִיב אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל. וּמָה שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר (ויקרא כד טז) וְנֹקֵב שֵׁם יְיָ מוֹת יוּמָת, זֶהוּ הָעֹנֶשׁ. אֲבָל הָאַזְהָרָה הִיא מִכָּאן, כִּי לֹא יַסְפִּיק לָנוּ אַזְכָּרַת הָעֹנֶשׁ בְּמִצְוָה בְּלִי אַזְהָרָה וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (סנהדרין נד, א) תָּמִיד, עֹנֶשׁ שָׁמַעְנוּ, אַזְהָרָה מִנַּיִן. וְהָעִנְיָן הוּא מִפְּנֵי כֵן שֶׁאִם לֹא תָּבֹא לָנוּ בְּדָבָר מְנִיעַת הָאֵל אֶלָּא שֶׁיֹּאמַר עוֹשֶׂה דָּבָר פְּלוֹנִי יֵעָנֵשׁ בְּכָךְ, הָיָה בַּמַּשְׁמָע שֶׁיִּהְיֶה רְשׁוּת בְּיַד כָּל הָרוֹצֶה לְקַבֵּל הָעֹנֶשׁ וְלֹא יָחוּשׁ לְצַעֲרוֹ לַעֲבֹר עַל הַמִּצְוָה וְלֹא יָבֹא בָּזֶה כְּנֶגֶד חֵפֶץ הַשֵּׁם וּמִצְוָתוֹ, וְיַחְזֹר דְּבַר הַמִּצְוָה כְּעֵין מִקָּח וּמִמְכָּר, כְּלוֹמַר הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת דָּבָר פְּלוֹנִי יִתֵּן כָּךְ וְכָךְ וְיַעֲשֵׂהוּ אוֹ יִתֵּן שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל כָּךְ וְיַעֲשֵׂהוּ, וְאֵין הַכַּוָּנָה עַל הַמִּצְוֹת בְּכָךְ אֶלָּא שֶׁהָאֵל לְטוֹבָתֵנוּ מְנָעָנוּ בִּדְבָרִים וְהוֹדִיעָנוּ בְּמִקְצָתָן הָעֹנֶשׁ הַמַּגִּיעַ לָנוּ מִיָּד, מִלְּבַד הַעֲבָרַת רְצוֹנוֹ שֶׁהִיא קָשָׁה מִן הַכֹּל. וְזֶהוּ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יומא פא, א) בְּכָל מָקוֹם לֹא עָנַשׁ אֶלָּא אִם כֵּן הִזְהִיר, כְּלוֹמַר לֹא יוֹדִיעַ הָאֵל הָעֹנֶשׁ הַבָּא לָנוּ עַל הַעֲבָרַת הַמִּצְוָה אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדִיעָנוּ תְּחִלָּה שֶׁרְצוֹנוֹ הוּא שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה אוֹתוֹ הַדָּבָר שֶׁהָעֹנֶשׁ בָּא עָלָיו.

מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה, לְהָסִיר מֵעַל הַדַּיָּנִין יִרְאַת הַנִּדּוֹן וְקִלְלָתוֹ כְּדֵי שֶׁיּוֹצִיאוּ הַדִּין לַאֲמִתּוֹ. וְעוֹד הִזְהִיר עַל זֶה גַּם כֵּן בְּמָקוֹם אַחֵר בַּתּוֹרָה. וְעוֹד נִמְצָא תּוֹעֶלֶת אַחֶרֶת בַּמִּצְוָה, כִּי בְּקִלְלַת הַדַּיָּן תַּקָּלוֹת רַבּוֹת, כִּי הֲמוֹן הָעָם בְּסִכְלוּתָם שׂוֹנְאִים אוֹתוֹ, וְאִם לֹא יִזָּהֲרוּ עַל קִלְלָתוֹ אוּלַי יְקַלְּלוּהוּ וְיִתְעוֹרְרוּ מִתּוֹךְ כָּךְ לָקוּם עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הֶחָכָם לַמֶּלֶךְ עַל הֲמוֹן הָעָם הִזָּהֵר שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, שֶׁאִם יֹאמְרוּ יַעֲשׂוּ, וְיִהְיֶה בָּזֶה רָעָה רַבָּה, כִּי הוּא בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אֶרֶץ.

מִדִּינֵי הַמִּצְוָה, בַּדַּיָּנִין, מָה שֶׁאָמְרוּ שֶׁאֵין חִיּוּב הַלָּאו אֶלָּא הַמְקַלֵּל הַדַּיָּן בְּשֵׁם מִשְּׁמוֹת הַשֵּׁם כְּגוֹן יָהּ אוֹ שַׁדַּי וֶאֱלֹהִים וְכַיֹּצֵא בָּהֶן, אוֹ בְּכִנּוּי כְּגוֹן חַנּוּן אוֹ קַנָּא וְכַיֹּצֵא בָּהֶן. אֲבָל בְּלֹא שֵׁם וְכִנּוּי, כְּגוֹן אָרוּר פְּלוֹנִי, אוֹ אַל יְהִי בָּרוּךְ, אֵין בּוֹ חִיּוּב לָאו אֲבָל אָסוּר הוּא. וּמָה שֶׁפֵּרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה גַּם כֵּן בְּעִנְיָן זֶה שֶׁהַחִיּוּב (רמב"ם סנהדרין כו, ג) אֵינוֹ בִּמְקַלְּלוֹ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ דַּוְקָא אֶלָּא אֲפִלּוּ בְּכָל לָשׁוֹן, וְכִי צָרִיךְ עֵדִים וְהַתְרָאָה בָּזֶה כְּכָל חַיָּבֵי לָאוִין, וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ מְבֹאָרִים בְּסַנְהֶדְרִין (פ"ו מהלכות סנהדרין)

וְנוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת. וְהָעוֹבֵר עָלֶיהָ וְקִלֵּל הַדַּיָּן בְּשֵׁם אוֹ בְּכִנּוּי לוֹקֶה שְׁתֵּי מַלְקוּיוֹת, לְפִי שֶׁהוּא כְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרִים שֶׁהֵם בִּכְלַל אִסּוּר זֶה וּכְמוֹ שֶׁנִּכְתֹּב בְּסֵדֶר קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ (מצוה רלא) וְאֶחָד מִפְּנֵי שֶׁהוּא דַּיָּן.