מצוה תל״ז · תרי"ג מצוותמצות לא תעשה

שלא לאבד דברים שנקרא שמו יתברך עליהם

ספר החינוך

שלא לאבד דברים שנקרא שמו יתברך עליהם

ספר החינוך · המאה ה־13

שֶׁלֹּא לְאַבֵּד דְּבָרִים שֶׁנִּקְרָא שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ עֲלֵיהֶם - שֶׁלֹּא נְאַבֵּד וְנִמְחֶה הַדְּבָרִים שֶׁשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא עֲלֵיהֶם, כְּגוֹן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְסִפְרֵי הַקֹּדֶשׁ וּשְׁמוֹתָיו הַיְּקָרִים בָּרוּךְ הוּא, וְעַל כָּל זֶה נֶאֱמַר (דברים יב ד) לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַיְיָ אֱלֹהֵיכֶם, אַחַר שֶׁקָּדַם הַמִּצְוָה לְאַבֵּד עֲבוֹדָה זָרָה וְלִמְחוֹת שְׁמָהּ וְלַהֲרֹס בָּתֶּיהָ וּמִזְבְּחוֹתֶיהָ כֻּלָּם מָנַע וְאָמַר לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַיְיָ אֱלֹהֵיכֶם. וּבְסוֹף מַסֶּכֶת מַכּוֹת (כב, א) אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מִי שֶׁשָּׂרַף עֲצֵי הֶקְדֵּשׁ לוֹקֶה, וְאַזְהָרָתֵהּ מִוְּאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן. וְגוֹ' וּכְמוֹ כֵן אָמְרוּ שָׁם, שֶׁהַמּוֹחֵק אֶת הַשֵּׁם לוֹקֶה, וְאַזְהָרָתֵהּ מִזֶּה הַכָּתוּב בְּעַצְמוֹ.

שֹׁרֶשׁ הַמִּצְוָה נִגְלֶה, כִּי בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּאֵימָה בִּרְתֵת וּבְזִיעַ, מִתּוֹךְ כָּךְ יַכְנִיסוּ בְּלִבָּם הַפַּחַד וְהַיִּרְאָה גְּדוֹלָה אֶל הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא.

מִדִּינֵי הַמִּצְוָה. מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבועות לה א), שֶׁשִּׁבְעָה שֵׁמוֹת הֵם בְּאִסּוּר לָאו זֶה, וְאֵלּוּ הֵם שֵׁם שֶׁל יוֹ"ד הֵ"א וָא"ו הֵ"א, שֶׁיִּקְרְאוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ, וְכֵן הַשֵּׁם שֶׁנִּכְתַּב אָלֶ"ף דָּלֶ"ת נוּ"ן יוֹ"ד, וְאֵל, וֶאֱלוֹהַּ, וֵאלֹהִים, וְשַׁדַּי, וּצְבָאוֹת.

וְעוֹד אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם) הֱיוֹת שֶׁכָּל אוֹת שֶׁנִּטְפָּל לַשֵּׁם מִלְּפָנָיו מֻתָּר לְמָחֳקוֹ, כְּגוֹן לָמֶ"ד מִ"לַייָ", בֵּי"ת מִ"בֵּאלֹהִים", אֲבָל הַנִּטְפָּל לַשֵּׁם מִלְּאַחֲרָיו, כְּגוֹן כָּ"ף שֶׁל "אֱלֹהֶיךָ", וְכָ"ף מֵ"ם שֶׁל "אֱלֹהֵיכֶם", וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם אֵין נִמְחָקִים מִפְּנֵי שֶׁהַשֵּׁם מְקַדְּשָׁם, וְהַכּוֹתֵב אֵל מֵ"אֱלֹהִים" ו"יה" מ"ה'" אֵינוֹ נִמְחָק, מִפְּנֵי שֶׁאֵלּוּ הֵם שֵׁמוֹת בִּפְנֵי עַצְמָן, אֲבָל הַכּוֹתֵב "שד" מִ"שַׁדַּי" וְ"צב" מִ"צְבָאוֹת" הֲרֵי זֶה נִמְחָק. וּשְׁאָר הַכִּנּוּיִין שֶׁמְּשַׁבְּחִין בָּהֶם הַשֵּׁם, כְּגוֹן רַחוּם וְחַנּוּן גָּדוֹל גִּבּוֹר וְנוֹרָא וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, הֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁמֻּתָּר לְמָחֳקָן לְצֹרֶךְ שׁוּם דָּבָר, וּמָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת קטז א) שֶׁכָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ וּפֵרוּשֵׁיהֶן בִּכְלַל אִסּוּר זֶה הוּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, שֶׁאָסוּר לְאַבְּדָם וּלְשָׂרְפָן. וְכָל זֶה שֶׁאָמַרְנוּ (רמב"ם שם ה"א) בְּשֶׁכְּתָבָן יִשְׂרָאֵל, אֲבָל כְּתָבָן מִין יִשְׂרָאֵל שׂוֹרְפִין הַכֹּל, וּמִצְוָה לְשָׂרְפָם, שֶׁלֹּא לְהַנִּיחַ שֵׁם לַמִּינִין וּלְכָל מַעֲשֵׂיהֶם, אֲבָל גּוֹי שֶׁכָּתַב הַשֵּׁם גּוֹנְזִין אוֹתוֹ. וּמָה שֶׁאָמְרוּ (שבועות שם) שֶׁכָּל הַשֵּׁמוֹת הָאֲמוּרִים בְּאַבְרָהָם בְּעִנְיָן הַמַּלְאָכִים שֶׁבָּאוּ אֵלָיו קֹדֶשׁ; וְהָאֲמוּרִין בְּלוֹט חֹל, חוּץ אֶחָד אַל נָא אֲדֹנָי, הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ (בראשית יט יט). וְכָל הַשֵּׁמוֹת הָאֲמוּרִים בְּגִבְעַת בִּנְיָמִין (שופטים יט כא) קֹדֶשׁ, וְכָל הָאֲמוּרִים בְּמִיכָה (שם יח לא) מֵהֶם חוֹל וּמֵהֶם קֹדֶשׁ אֵל חֹל, יָהּ קֹדֶשׁ, חוּץ מֵאֶחָד שֶׁהוּא אֵל וְהוּא קֹדֶשׁ כָּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים בְּשִׁלֹה. וְכָל הָאֲמוּרִים בְּנָבוֹת (מלכים א כא) קֹדֶשׁ, כָּל שְׁלֹמֹה הָאָמוּר בְּשִׁיר הַשִּׁירִים קֹדֶשׁ, וְהוּא כִּשְׁאָר הַכִּנּוּיִים, חוּץ מֵאֶחָד הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה (שם ח יב), כָּל מַלְכַיָּא הָאֲמוּרִין בְּדָנִיֵּאל חוֹל, חוּץ מֵאֶחָד (ב לז) אַנְתְּ מַלְכָּא מֶלֶךְ מַלְכַיָּא וַהֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר הַכִּנּוּיִים. וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ, בְּמַסֶּכֶת שְׁבוּעוֹת.

וְנוֹהֵג אִסּוּר זֶה בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת. וְהָעוֹבֵר עַל זֶה וּמָחַק אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת מִשִּׁבְעָה הַשֵּׁמוֹת שֶׁזָּכַרְנוּ חַיָּב מַלְקוּת, וְאִם סָתַר אוֹת אַחַת מִן הָאוֹתִיּוֹת הַנִּטְפָּלוֹת לְאַחֲרֵיהֶן מַכִּין אוֹתָן מַכַּת מַרְדּוּת, וְכֵן הַסּוֹתֵר אֲפִלּוּ אֶבֶן אַחַת דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה מִן הַמִּזְבֵּחַ, אוֹ מִן הַהֵיכָל, וּמִשְּׁאָר הָעֲזָרָה, חַיָּב מַלְקוּת.

מקור: ספריא · ספר החינוך - נחלת הכלל

על המצוה הזו

שלא לאבד דברים שנקרא שמו יתברך עליהם היא מצוה תל״ז מתוך תרי"ג המצוות, והיא מצות לא תעשה. הטקסט למעלה מובא מתוך ספר החינוך, המבאר את מקור המצוה, שורשיה וטעמה, לפי סדר הפרשות שבתורה. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.