מצות ישראל לתת ערים ללוים לשבת בהן והן קולטות

מִצְוַת יִשְׂרָאֵל לָתֵת עָרִים לַלְּוִיִּם לָשֶׁבֶת בָּהֶן וְהֵן קוֹלְטוֹת - שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל לָתֵת לְשֵׁבֶט לֵוִי עָרִים לָשֶׁבֶת בָּהֶן אַחַר שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בָּאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת. וְנֶאֱמַר בְּסוֹף הַפָּרָשָׁה (שם ז) כָּל הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה עִיר. וּמֵאֵלֶּה הֶעָרִים שֶׁל לְוִיִּם, הָיוּ מֵהֶם עָרִים מְיֻחָדוֹת לִהְיוֹת מִקְלַט הָרוֹצֵחַ, וְאוּלָם, בְּכֻלָּן הָיָה לוֹ מִקְלָט, וּבְסֵדֶר שׁוֹפְטִים, בְּמִצְוַת עָרֵי מִקְלָט (מצוה תקכ) נִכְתֹּב בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם מָה בֵּין מְיֻחָדוֹת לְכָךְ לְאוֹתָן הָאֲחֵרוֹת, וְהָיוּ קוֹלְטוֹת אוֹתוֹ בִּצְדָדִים יְדוּעִים, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בַּכָּתוּב, וּמְבֹאָר בְּמַסֶּכֶת מַכּוֹת (י, א).

שֹׁרֶשׁ מִצְוָה זוֹ יָדוּעַ הוּא, כִּי שֵׁבֶט הַלֵּוִי מִבְחַר הַשְּׁבָטִים וְנָכוֹן לַעֲבוֹדַת בֵּית הַשֵּׁם, וְאֵין לוֹ חֵלֶק עִם יִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלַת שָׂדוֹת וּכְרָמִים, אֲבָל עָרִים הָיוּ צְרִיכִים לָהֶם עַל כָּל פָּנִים לָשֶׁבֶת, הֵם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם וְכָל חַיָּתָם, וּמִפְּנֵי גֹּדֶל מַעֲלָתָם וְכֹשֶׁר פָּעֳלָם וְחִין עֶרְכָּם נִבְחֲרָה אַרְצָם לִקְלֹט כָּל הוֹרֵג נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה, יוֹתֵר מֵאַרְצוֹת שְׁאָר הַשְּׁבָטִים, אוּלַי תְּכַפֵּר עָלָיו אַדְמָתָם הַמְּקֻדֶּשֶׁת בִּקְדֻשָּׁתָם, וְעוֹד טַעַם אַחֵר בַּדָּבָר כִּי בִּהְיוֹתָם אַנְשֵׁי לֵבָב יְדוּעִים בְּמַעֲלוֹת הַמִּדּוֹת וְחָכְמוֹת נִכְבָּדוֹת, יָדוּעַ לַכֹּל שֶׁלֹּא יִשְׂטְמוּ אֶת הָרוֹצֵחַ שֶׁיִּנָּצֵל אֲלֵיהֶם וְלֹא יִגְּעוּ בּוֹ, וְאַף כִּי יַהֲרֹג אֶחָד מֵאוֹהֲבֵיהֶם אוֹ מִגּוֹאֲלֵיהֶם, אַחֵר אֲשֶׁר בְּפֶתַע בְּלֹא אֵיבָה יַהַרְגֶנּוּ, וְעַל הַשֵּׁבֶט הַזֶּה הַנִּבְחָר נֶאֱמַר (דברים לג ט) הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו כְּלוֹמַר, שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ דָּבָר בָּעוֹלָם, זוּלָתִי מִדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְעַל כִּוּוּן הָאֱמֶת, וְלֹא יִטֶּה לִבָּם אַחַר אַהֲבַת אָדָם, וַאֲפִלּוּ אַהֲבַת אָב וָאֵם וְאַחִים וּבָנִים שֶׁהַטֶּבַע תְּחַיֵּב אַהֲבָתָם וְתַכְרִיחֵם, וְכָל שֶׁכֵּן אַהֲבַת שְׁאָר בְּנֵי אָדָם. וְעוֹד כָּתַבְתִּי בָּעִנְיָן, עוֹד טַעֲנָה אַחֶרֶת בְּסֵדֶר בְּהַר סִינַי (מצוה שמב).

דִּינֵי מִצְוָה זוֹ קְצָרִים וּבַמִּצְוֹת הַנִּסְמָכוֹת אֵלֶיהָ, כְּגוֹן אַזְהָרַת שְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר שֶׁבְּסֵדֶר בְּהַר סִינַי (מצוה שמב), כָּתַבְתִּי קְצָת מִן הַדִּינִים, וּכְמוֹ כֵן בְּמִצְוַת לְהַבְדִּיל עָרֵי מִקְלָט שֶׁבְּסֵדֶר שֹׁפְטִים (מצוה תקכ), נִכְתֹּב מֵהֶם בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם, שֶׁשְּׁלָשְׁתָּם מֵעִנְיָן אֶחָד הֵם, וְאִם נַפְשְׁךָ לָדַעַת הֲפֹךְ וַהֲפֹךְ בָּהֶן [הלכות שמיטה פי"ג].

וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין עַל אַדְמָתָן, וְהִיא מִן הַמִּצְוֹת הַמֻּטָּלוֹת עַל הַצִּבּוּר כֻּלָּם, וְיוֹתֵר עַל רָאשֵׁי הָעָם, וְלֶעָתִיד לָבוֹא אַחַר יְרֻשָּׁה וִישִׁיבָה, מִיָּד נִקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה זוֹ, בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן.