מצוה שנ״א · תרי"ג מצוותמצות לא תעשה

שלא נמיר הקדשים

ספר החינוך

שלא נמיר הקדשים

ספר החינוך · המאה ה־13

שֶׁלֹּא נָמִיר הַקֳּדָשִׁים - שֶׁלֹּא נָמִיר הַקֳּדָשִׁים. כְּלוֹמַר בְּהֵמָה שֶׁהִקְדִּישָׁהּ לַמִּזְבֵּחַ שֶׁלֹּא יְמִירוּהָ אַחַר כֵּן בִּבְהֵמָה אַחֶרֶת, אֶלָּא תִּקְרַב הִיא בְּעַצְמָהּ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ויקרא כז י) לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ. וּמִכֵּיוָן שֶׁהֱמִירוּהָ, כְּלוֹמַר, שֶׁאָמְרוּ זוֹ תַּחַת זוֹ אוֹ זוֹ תְּמוּרַת זוֹ וְכַיּוֹצֵא בִּלְשׁוֹנוֹת אֵלּוּ, שֶׁזֶּהוּ עִנְיַן הַתְּמוּרָה (תמורה כו ב), אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם מַעֲשֶׂה יֵשׁ בַּדָּבָר חִיּוּב מַלְקוּת. וַאֲפִילּוּ הָיָה בַּדָּבָר שְׁגָגָה קְצָת יֵשׁ בּוֹ חִיּוּב מַלְקוּת. כֵּיצַד? הַמִּתְכַּוֵּן לוֹמַר הֲרֵי זוֹ תְּמוּרַת עוֹלָה שֶׁיֵּשׁ לִי וְאָמַר תְּמוּרַת שְׁלָמִים שֶׁיֵּשׁ לִי, הֲרֵי זוֹ תְּמוּרָה וְלוֹקֶה. דְּמִכָּל מָקוֹם מֵזִיד הוּא בִּתְמוּרָה. אֲבָל אִם הָיְתָה מַחְשַׁבְתּוֹ שֶׁמֻּתָּר לְהָמִיר וַדַּאי אֵינוֹ לוֹקֶה, חֲדָא דְּשׁוֹגֵג הוּא, וְעוֹד דְּלָא מַלְקִינַן אֶלָּא בְּעֵדִים וְהַתְרָאָה וַהֲרֵי אֵין כָּאן הַתְרָאָה.

וְאִם תִּשְׁאַל, וְלָמָּה לוֹקִין עַל הַתְּמוּרָה, וַהֲרֵי הוּא לָאו שֶׁנִּתָּק לַעֲשֵׂה, וְהוּא שֶׁאִם הֵמִיר יְהֵא הוּא וּתְמוּרָתוֹ קֹדֶשׁ? כְּבָר פֵּרְשׁוּ חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה טַעַם הַדָּבָר וְאָמְרוּ (תמורה ד, ב). מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁנֵי לָאוִין כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי בְּסֵדֶר זֶה (מצוה שנב), וְלָא אָתֵי עֲשֵׂה וְעָקַר תְּרֵי לָאוֵי. וְעוֹד אָמְרוּ (שם) טַעַם אַחֵר, לְפִי שֶׁאֵין לָאו דִּתְמוּרָה שָׁוֶה לַעֲשֵׂה שֶׁבָּהּ, שֶׁהַצִּבּוּר וְכֵן הַשֻּׁתָּפִין אֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה אִם הֵמִירוּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם מֻזְהָרִים שֶׁלֹּא יָמִירוּ, וּמִכֵּיוָן שֶׁאֵין הַלָּאו שָׁוֶה לַעֲשֵׂה לֹא נֹאמַר בָּזֶה שֶׁיְּהֵא דִּינוֹ כְּלָאו שֶׁנִּתָּק לַעֲשֵׂה. וְאִם תִּשְׁאַל עוֹד, וְלָמָּה לוֹקִין עַל לָאו זֶה, אַחַר שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲבֹר עָלָיו מִבְּלִי מַעֲשֶׂה בְּדִבּוּר לְבַד, וּכְלָלָא הוּא דְּקַיְמָא לַן, כָּל לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו, הַתְּשׁוּבָה כְּבָר כְּתַבְנוּהָ בִּמְקוֹמוֹת הַרְבֵּה, כִּי בְּפֵרוּשׁ הוֹצִיאוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבועות כא, א) מִכְּלָל זֶה נִשְׁבָּע וּמֵמִיר, וּמְקַלֵּל חֲבֵרוֹ בַּשֵּׁם, שֶׁהַתּוֹרָה הֶחְמִירָה בָּהֶם הַרְבֵּה, לְחַיֵּב בָּהֶם מַלְקוּת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם מַעֲשֶׂה.

וְאַל תְּהַרְהֵר דְּמִשּׁוּם עֲקִימַת שְׂפָתַיִם הוּא דְּהָוְיָא מַעֲשֶׂה, דְּהָא אַסִּיקְנָא בַּגְּמָרָא בְּסַנְהֶדְרִין (סה, א), דְּלָא הָוְיָא מַעֲשֶׂה, אֲבָל וַדַּאי בְּלֹא מַעֲשֶׂה כְּלָל, אִיכָּא חִיּוּב מַלְקוּת בִּקְצָת עֲבֵרוֹת, וְהֵן שָׁלֹשׁ הַנִּזְכָּרוֹת, וּמוֹצִיא שֵׁם רַע, וְעֵד זוֹמֵם, מֵהֶם שֶׁהַמַּלְקוּת מְפֹרָשׂ בַּתּוֹרָה בָּהֶם, כְּגוֹן מוֹצִיא שֵׁם רַע וְעֵד זוֹמֵם, וּמֵהֶם דְּנָפֵק לָן מִקְּרָא כְּגוֹן נִשְׁבָּע, כִּדְיָלְפִינַן בִּשְׁבוּעוֹת פֶּרֶק שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם (שבועות כא א), וּמֵהֶם שֶׁאָמְרוּ קְצָת מְפָרְשִׁים מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה דְּנָפֵק מִנֵּהּ בַּסּוֹף כְּגוֹן הָא דְּמֵמִיר, שֶׁהַבְּהֵמָה נַעֲשֵׂית קֹדֶשׁ בְּדִבּוּרוֹ וְנֶהֱנֶה מִמֶּנָּה מָעַל בָּהּ (תמורה ג ב).

שֹׁרֶשׁ הַמִּצְוָה וּקְצָת דִּינֶיהָ הַכֹּל נִכְתֹּב בְּסֵדֶר זֶה בַּמִּצְוָה הַבָּאָה [שם].

וְנוֹהֵג אִסּוּר זֶה בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת, שֶׁאֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה אִם עָבַר אָדָם וְהִקְדִּישׁ בְּהֵמָה לַמִּזְבֵּחַ וְאַחַר כָּךְ הֱמִירָהּ בְּעֵדִים וְהַתְרָאָה חַיָּב מַלְקוּת.

מקור: ספריא · ספר החינוך - נחלת הכלל

על המצוה הזו

שלא נמיר הקדשים היא מצוה שנ״א מתוך תרי"ג המצוות, והיא מצות לא תעשה. הטקסט למעלה מובא מתוך ספר החינוך, המבאר את מקור המצוה, שורשיה וטעמה, לפי סדר הפרשות שבתורה. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.