מצוה רס״ה · תרי"ג מצוותמצות לא תעשה

שלא ישמש כהן טבול יום עד שיעריב שמשו

ספר החינוך

שלא ישמש כהן טבול יום עד שיעריב שמשו

ספר החינוך · המאה ה־13

שֶׁלֹּא יְשַׁמֵּשׁ כֹּהֵן טְבוּל יוֹם עַד שֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ - שֶׁלֹּא יְשַׁמֵּשׁ כֹּהֵן טְבוּל יוֹם, עַד שֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁטָּבַל וְטָהַר, צָרִיךְ הֶעֱרֵב שֶׁמֶשׁ. לְפִי שֶׁהוּא כְּשֵׁנִי לַטֻּמְאָה עַד שֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ, שֶׁכֵּן פֵּרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ויקרא יא לב) בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר (רמב"ם אבות הטומאה פ"י ה"א) הַכָּתוּב קָרָא לִטְבוּל יוֹם טָמֵא, אַף עַל פִּי שֶׁטָּבַל, עַד שֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ, אֲבָל מִכָּל מָקוֹם אֵינוֹ טָמֵא כְּמוֹ שֶׁהָיָה קֹדֶם טְבִילָה, כִּי מִתְּחִלָּה הָיָה רִאשׁוֹן לְטֻמְאָה, וְאַחַר הַטְּבִילָה נִקְרָא שֵׁנִי לְטֻמְאָה, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (שם כא ו) וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם, שֶׁכֵּן בָּא עָלָיו הַפֵּרוּשׁ הַמְקֻבָּל, וְכֵן הוּא בְּפֶרֶק תְּשִׁיעִי מִסַּנְהֶדְרִין (פג, ב), שֶׁאָמְרוּ שָׁם קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם, אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְטָמֵא שֶׁכְּבָר נִתְבָּאֵר (במצוה רעח), תְּנֵהוּ עִנְיָן לִטְבוּל יוֹם שֶׁשִּׁמֵּשׁ, וְיָלֵיף לָהּ הָתָם מֵחִלּוּל חִלּוּל.

מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. לְפִי שֶׁהַכֹּהֵן הוּא הַשָּׁלִיחַ (עפ"י יומא יח ב) בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, וּמִתּוֹךְ מַעֲשָׂיו וְקָרְבְּנוֹתָיו יִתְרַצֶּה הָאָדָם לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ וִיכֻפַּר עֲוֹנוֹ, עַל כֵּן חוֹבָה עָלָיו לִהְיוֹת נְקִי הַגּוּף בְּתַכְלִית בְּעֵת הָעֲבוֹדָה, וְאוּלַי רוּחַ הַטֻּמְאָה לֹא יַעֲבֹר לְגַמְרֵי מֵעָלָיו עַד הֶעֱרֵב הַשֶּׁמֶשׁ, וּבָרוּךְ אֲדוֹן הַחָכְמָה כִּי הוּא הַיּוֹדֵעַ וְלֹא אֲנַחְנוּ עַד אֵיזֶה עֵת יִכְשַׁר לְמִי שֶׁנִּטְמָא לַעֲסֹק בַּעֲבוֹדָתוֹ בָּרוּךְ הוּא, וְהוֹדִיעָנוּ כִּי הוּא עֵת בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ לִקְצָת הַטֻּמְאוֹת.

מִדִּינֵי הַמִּצְוָה. מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁאֶחָד טְבוּל יוֹם מִטֻּמְאָה חֲמוּרָה, כְּגוֹן שֶׁטָּבַל מִטֻּמְאַת מֵת וְזִיבוּת וְצָרַעַת, אוֹ מִטֻּמְאָה קַלָּה, כְּגוֹן טֻמְאַת שֶׁרֶץ וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, טָעוּן הֶעֱרֵב שֶׁמֶשׁ. וְזֶה הָעִנְיָן הוּא בֵּין בְּאָדָם בֵּין בְּכֵלִים בֵּין בְּטֻמְאָה דְּאוֹרָיְתָא אוֹ אֲפִלּוּ בְּטֻמְאָה דְּרַבָּנָן צָרִיךְ הֶעֱרֵב שֶׁמֶשׁ. וּפֵרוּשׁ טְבוּל יוֹם כְּלוֹמַר, מִי שֶׁטָּבַל וְלֹא הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ, זֶה פֵּרוּשׁוֹ בְּכָל מָקוֹם. וְאִם נָגַע בָּאֳכָלִין וּמַשְׁקִין שֶׁל תְּרוּמָה פּוֹסֵל אוֹתָן וְעוֹשֶׂה אוֹתָן שְׁלִישִׁי לְטֻמְאָה, לְפִי שֶׁהוּא כְּשֵׁנִי לְטֻמְאָה כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, נָגְעוּ הֵן אַחַר כֵּן בָּאֳכָלִין אֲחֵרִים אֵינָם פּוֹסְלִין אוֹתָם שֶׁאֵין שְׁלִישִׁי עוֹשֶׂה רְבִיעִי בַּתְּרוּמָה, וְאִם נָגַע טְבוּל יוֹם בְּאָכְלֵי קֹדֶשׁ אוֹ בְּמַשְׁקִין עֲשָׂאָן רְבִיעִי, כְּלוֹמַר, שֶׁפְּסָלָן, אֲבָל אֵין חוֹזְרִין הֵם לְטַמֵּא אֲחֵרִים, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁשְּׁלִישִׁי עוֹשֶׂה רְבִיעִי בְּקֹדֶשׁ, טֻמְאַת טְבוּל יוֹם אֵינָהּ חֲמוּרָה כָּל כָּךְ שֶׁתְּטַמֵּא לָרְבִיעִי. אֲבָל אִם נָגַע טְבוּל יוֹם בְּאָכְלֵי חֻלִּין אוֹ בְּמַשְׁקִין הֲרֵי הֵן טְהוֹרִים, שֶׁאֵין שֵׁנִי עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי בְּחֻלִּין, כָּךְ קִבַּלְנוּ הַדְּבָרִים מֵחֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה כט א). וְהִנֵּה יִתְבָּאֵר מִזֶּה, שֶׁאֵין שְׁלִישִׁי שֶׁבַּתְּרוּמָה וְלֹא רְבִיעִי שֶׁבַּקֹּדֶשׁ מְטַמְּאִין מַשְׁקֶה אַחֵר וְאֹכֶל אַחֵר, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵין מְטַמְּאִין כֵּלִים, שֶׁאָדָם וְכֵלִים אֵין מְקַבְּלִין טֻמְאָה אֶלָּא מֵאַב הַטֻּמְאָה. וְכָל הַמְּטַמְּאִין, בֵּין חֲמוּרִין בֵּין קַלִּים מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן, כְּגוֹן רֻקָּן וּמֵימֵי רַגְלֵיהֶם דִּינָן כְּמַשְׁקִים שֶׁנָּגְעוּ בָּהֶן. וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ בְּמַסֶּכֶת טְבוּל יוֹם [הלכות ביאת מקדש].

וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בַּכֹּהֲנִים הַזְּכָרִים בִּזְמַן הַבַּיִת, שֶׁהֵם הֻזְהֲרוּ עַל הָעֲבוֹדָה וּלְהִזָּהֵר מֵהַטֻּמְאָה, וְלֹא הַכֹּהֲנוֹת. וּמִי שֶׁעָבַר עַל זֶה וְשִׁמֵּשׁ טְבוּל יוֹם חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם. וְלֹא בָּא עַל חִיּוּב זֶה כָּתוּב מְבֹאָר בַּתּוֹרָה, אֶלָּא שֶׁלָּמְדוּ חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הָעִנְיָן שָׁם בְּסַנְהֶדְרִין (פג, ב) בִּגְזֵרָה שָׁוָה דְּחִלּוּל חִלּוּל.

מקור: ספריא · ספר החינוך - נחלת הכלל

על המצוה הזו

שלא ישמש כהן טבול יום עד שיעריב שמשו היא מצוה רס״ה מתוך תרי"ג המצוות, והיא מצות לא תעשה. הטקסט למעלה מובא מתוך ספר החינוך, המבאר את מקור המצוה, שורשיה וטעמה, לפי סדר הפרשות שבתורה. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.