מצוה רמ״ו · תרי"ג מצוותמצות לא תעשה

שלא לאכל ערלה

ספר החינוך

שלא לאכל ערלה

ספר החינוך · המאה ה־13

שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל עָרְלָה - שֶׁלֹּא נֹאכַל מִפֵּרוֹת הָאִילָן תּוֹךְ זְמַן עָרְלָתוֹ (ספרא קדושים ג ג) וְהֵן שָׁלֹשׁ שָׁנִים רִאשׁוֹנוֹת לִנְטִיעָתוֹ, וְאֶחָד הַנּוֹטֵעַ נְטִיעָה אוֹ יִחוּר מִן הָאִילָן, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט כג) שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל.

מִשָּׁרְשֵׁי מִצְוָה זוֹ, כָּתַבְתִּי בְּמִצְוַת נֶטַע רְבָעִי (מצוה רמז) בְּזֶה הַסֵּדֶר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה.

מִדִּינֵי הַמִּצְוָה מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ערלה א, א) שֶׁהַנּוֹטֵעַ לִסְיָג וּלְקוֹרוֹת פָּטוּר מִן הָעָרְלָה דְּעֵץ מַאֲכָל כָּתוּב, כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא יִטַּע אוֹתוֹ לְדַעַת שֶׁיֹּאכַל פֵּרוֹתָיו, אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה הָאִילָן סְיָג סְבִיב גִּנָּתוֹ, אוֹ לְדַעַת שֶׁיַּעֲשֶׂה מִמֶּנּוּ קוֹרָה לְבֵיתוֹ. נָטַע לִסְיָג אוֹ לְקוֹרָה וְחָזַר וְחָשַׁב עָלָיו לְמַאֲכָל חַיָּב בָּעָרְלָה, כֵּיוָן שֶׁעֵרֵב בּוֹ מַחְשֶׁבֶת חִיּוּב חַיָּב. וְשׁוֹמֵר הַפְּרִי חַיָּב בְּעָרְלָה. וּכְמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ (ברכות לו ב): אֶת פִּרְיוֹ אֶת הַטָּפֵל לְפִרְיוֹ. כְּלוֹמַר, שׁוֹמֵר הַפְּרִי. וּבַתְּנָאִים הַיְּדוּעִים לְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הוּא שֶׁיֵּאָסֵר הַשּׁוֹמֵר הָעוֹמֵד בַּפְּרִי עַד שָׁעָה שֶׁיַּגִּיעַ הַפְּרִי לִכְלַל אִסּוּר עָרְלָה. וְעוֹד שֶׁיְּהֵא הַפְּרִי צָרִיךְ אֵלָיו כָּל כָּךְ, דְּאִי שָׁקְלַתְּ לֵהּ לַשּׁוֹמֵר מָאֵית פֵּירָא. וּלְפִיכָךְ אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁהַצָּלָף חַיָּב בְּעָרְלָה מִן הָאֶבְיוֹנוֹת בִּלְבַד, אֲבָל הַקַּפְרִיסִין מֻתָּרִין מִזֶּה הַטַּעַם שֶׁאָמַרְנוּ, כִּי יָדוּעַ הוּא, דְּאִי שָׁקַלְתָּ לֵהּ לְקַפְרָס מִקַּמֵּי דְּמָטֵי פֵּירָא לְאִסּוּר עָרְלָה לָא מָאֵית פֵּירָא. וְדִין הַנּוֹטֵעַ לָרַבִּים (ערלה שם ב) וְהַנּוֹטֵעַ לְמִצְוָה, וְהַנּוֹטֵעַ בְּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב, שֶׁחַיָּב בְּעָרְלָה, וְדִין יַלְדָּה שֶׁסִּבְּכָהּ בִּזְקֵנָה (נדרים נז, ב) וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ מְבֹאָרִין בְּמַסֶּכֶת עָרְלָה.

וְנוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת, וְכָתַב הָרַמְבַּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה (ספהמ"צ ל"ת קצב) וְזֶה לְשׁוֹנוֹ, דְּאִסּוּר עָרְלָה בְּחוּצָה לָאָרֶץ הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. אָמְנָם לְשׁוֹן הַתּוֹרָה הוּא בָּאָרֶץ בִּלְבַד, עַד כָּאן. לְפִי שֶׁבַּתּוֹרָה נֶאֱמַר בְּפֵרוּשׁ וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם. דְּמַשְׁמַע דְּדַוְקָא בָּאָרֶץ, וּבְפֵרוּשׁ אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּעִנְיַן הָעָרְלָה (קדושין לט, א) כִּי כָּךְ נֶאֶמְרָה עָלֶיהָ הַהֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי וַדָּאָהּ אָסוּר, סְפֵקָהּ מֻתָּר, כְּלוֹמַר, שֶׁאֵין עִנְיַן אִסּוּרָהּ כְּמוֹ שְׁאָר אִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיִּתְחַדֵּשׁ עָלֵינוּ סָפֵק בְּדָבָר שֶׁהוּא מִן הַתּוֹרָה, יֵשׁ לָנוּ לֶאֱסֹר אוֹתוֹ מִסָּפֵק, דְּקַיְמָא לַן סָפֵק אִסּוּר דְּאוֹרָיְתָא אָסוּר, וּכְמוֹ כֵן בֵּאַרְנוּ עִם הַפֵּרוּשִׁים הַטּוֹבִים, שֶׁסְּפֵק הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי לְחֻמְרָא. וּבְעִנְיָן אִסּוּר עָרְלָה קִבַּלְנוּ כִּי בְּפֵרוּשׁ נֶאֱמַר לְמֹשֶׁה, שֶׁיְּהֵא סְפֵקָהּ מֻתָּר. וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא שֶׁאֵין אִסּוּר עָרְלָה חָל כְּלָל בִּסְפֵיקָא, יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִילָן שֶׁל עָרְלָה בְּגִנָּתוֹ וּבָא חֲבֵרוֹ וְאָכַל מִמֶּנּוּ, אֵינוֹ נִזְקָק לְהוֹדִיעוֹ כְּלָל כִּי הוּא עָרְלָה. וּבְעִנְיָן זֶה מָצָאנוּ בַּגְּמָרָא שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם). סַפֵּק לִי וַאֲנָא אֵכוּל כְּלוֹמַר שֶׁכָּל זְמַן שֶׁלֹּא יָדַע הָאָדָם בְּוַדַּאי שֶׁהִיא עָרְלָה, שְׁרִי לֵהּ לְמֵיכַל מִנֵּיהּ. וְהָעוֹבֵר עַל מִצְוָה זוֹ וְאָכַל כַּזַּיִת מִפֵּרוֹת הָאִילָן תּוֹךְ שְׁנֵי עָרְלָה, אוֹ אֲפִלּוּ מִשּׁוֹמֵר הַפְּרִי אוֹתוֹ הַיָּדוּעַ שֶׁנֶּאֱסַר עִמּוֹ חַיָּב מַלְקוּת.

מקור: ספריא · ספר החינוך - נחלת הכלל

על המצוה הזו

שלא לאכל ערלה היא מצוה רמ״ו מתוך תרי"ג המצוות, והיא מצות לא תעשה. הטקסט למעלה מובא מתוך ספר החינוך, המבאר את מקור המצוה, שורשיה וטעמה, לפי סדר הפרשות שבתורה. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.