מצוה ר״ג · תרי"ג מצוותמצות לא תעשה

ערות אשה ובתה לא תגלה

ספר החינוך

ערות אשה ובתה לא תגלה

ספר החינוך · המאה ה־13

עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה - שֶׁלֹּא לְגַלּוֹת עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יח יז) עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה. וּבָא הַפֵּרוּשׁ שֶׁאֵין הַחִיּוּב אֶלָּא כְּגוֹן שֶׁנָּשָׂא הָאַחַת תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁבָּא עַל הַשְּׁנִיָּה הוּא מִתְחַיֵּב, אֲבָל אִם לֹא נָשָׂא אַחַת מֵהֶן לֹא יִתְחַיֵּב עֲלֵיהֶן, לְפִי שֶׁכָּתוּב בָּהֶן לְשׁוֹן אִישׁוּת וְקִיחָה, דְּמַשְׁמַע עַל יְדֵי נִשּׂוּאִין דְּהָכִי מַשְׁמַע לָן לְשׁוֹן קִיחָה בְּכָל מָקוֹם לְשׁוֹן נִשּׂוּאִין אֲבָל חֲכָמִים גָּזְרוּ גָּדֵר וְאָמְרוּ, שֶׁאִם נֹאֵף אָדָם עִם אִשָּׁה אָסוּר לִשָּׂא בִּתָּהּ כָּל הַשֶּׁבַע נָשִׁים קְרוֹבוֹתֶיהָ כָּל זְמַן שֶׁהַזּוֹנָה קַיֶּמֶת, מִפְּנֵי שֶׁהַזּוֹנָה בָּאָה לְבַקֵּר אוֹתָן וְלִבּוֹ גַּס בָּהּ וְשֶׁמָּא יָבוֹא לִידֵי עֲבֵרָה.

וְנוֹהֵג אִסּוּר זֶה בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן. וְהָעוֹבֵר עָלֶיהָ וְשָׁכַב אֶת אִשָּׁה וְאֶת בִּתָּהּ שְׁנֵיהֶם נִשְׂרָפִין, הוּא וְאוֹתָהּ שֶׁשָּׁכַב אַחֲרוֹנָה, שֶׁאֵין לָרִאשׁוֹנָה חֵטְא שֶׁהֲרֵי בְּהֶתֵּר נְשָׂאָהּ, וְאִם בָּא עַל הַשְּׁנִיָּה אַחַר מִיתַת אִשְׁתּוֹ הָרִאשׁוֹנָה הֲרֵי אֵלּוּ בְּכָרֵת, וְאֵין בָּהֶן מִיתַת בֵּית דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר בְּמָקוֹם אַחֵר בְּסֵדֶר קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ (כ יד) בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן. וּפֵרֵשׁ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּסַנְהֶדְרִין (סו, ב) בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אוֹתוֹ וְאַחַת מֵהֶן, דְּהַיְנוּ הָאַחֲרוֹנָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וְדַוְקָא כְּשֶׁשְּׁתֵּיהֶן קַיָּמוֹת שֶׁכֵּן בָּא הַפֵּרוּשׁ אֲבָל כְּשֶׁאֵין שְׁתֵּיהֶן קַיָּמוֹת אֵין שָׁם שְׂרֵפָה, אֶלָּא שֶׁהֵן בְּחִיּוּב כָּרֵת בְּמֵזִיד, וּבְשׁוֹגֵג מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה. וְרַבִּי עֲקִיבָא מְפָרֵשׁ שָׁם, אוֹתוֹ וּשְׁתֵּיהֶן, וּכְגוֹן שֶׁנָּשָׂא הַשְּׁתַּיִם בְּאִסּוּר, וְיִמָּצֵא זֶה כְּשֶׁנָּשָׂא הַבַּת וְאִמָּהּ וְאֵם אִמָּהּ. וְשָׁם מִתְבָּאֵר בְּמַאי פְלִיגִי.

מקור: ספריא · ספר החינוך - נחלת הכלל

על המצוה הזו

ערות אשה ובתה לא תגלה היא מצוה ר״ג מתוך תרי"ג המצוות, והיא מצות לא תעשה. הטקסט למעלה מובא מתוך ספר החינוך, המבאר את מקור המצוה, שורשיה וטעמה, לפי סדר הפרשות שבתורה. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.