חַטָּאת שֶׁקִּבֵּל דָּמָהּ בִּשְׁנֵי כוֹסוֹת, יָצָא אַחַד מֵהֶן לַחוּץ, הַפְּנִימִי כָּשֵׁר. נִכְנַס אַחַד מֵהֶן לִפְנִים, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מַכְשִׁיר בַּחִיצוֹן, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, מָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת, בַּחוּץ, לֹא עָשָׂה אֶת הַמְשׁוֹאָר כַּיוֹצֵא, מְקוֹם שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת, בִּפְנִים, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה אֶת הַמְשׁוֹאָר כַּנִּכְנָס. נִכְנַס לְכַפֵּר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כִפֵּר, פָּסוּל, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד שֶׁיְּכַפֵּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הִכְנִיס שׁוֹגֵג, כָּשֵׁר. כָּל הַדָּמִים הַפְּסוּלִין שֶׁנִּתְּנוּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, לֹא הִרְצָה הַצִּיץ אֶלָּא עַל הַטָּמֵא, שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל הַטָּמֵא, וְאֵינוֹ מְרַצֶּה עַל הַיּוֹצֵא:

חטאת שקבל דמה בשתי כוסות יצא אחד מהן כו': דע שאם יצא מבשר קדשי קדשים חוץ לעזרה נפסל ואסור באכילה וסמך זה למה שנאמר ובשר בשדה טרפה ר"ל שהבשר שיצא חוץ למחיצתו שהוא שדהו הרי הוא כבשר טרפה ואסור באכילה וכן [גירסת יעב"ץ בשר] קדשים קלים שיצאו חוץ לחומה דינו אחד ואם הובא בשר קדשי קדשים אל ההיכל לא יפסל והוא מותר באכילה כמו שזכרנו בפ' ו' כמו שנא' וכל חטאת אשר יובא מדמה ואמרו מדמה ולא מבשרה הנה נתבאר שאם יצא בשר לחוץ נפסל ואם נכנס לפנים לא נפסל וג"כ המחשבה אם חשב עליו לאוכלו בחוץ פסול ואם חשב לאכלו בפנים לא פסול כמו שבארנו בשני מזו המסכתא וחכמים מביאים לראיה אשר הובא מדמה אפילו מקצת דמה ולפיכך אם נכנס מקצת דמה נפסלה ורבי יוסי סמך על ק"ו כמו שאתה רואה אותו דמים היוצאים הם מה שחשב עליהם לזרקו בחוץ והם נקראים דמים פסולים. דבר תורה על ציץ שהוא מכפר טומאת קדשים שנאמר והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וגו' ואח"כ פירש בפרשת אמר אל הכהנים שעון הקדשים שהוא מכפר הוא הטומאה לפי שנאמר אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגו' כבר בארנו בסוף עדיות כי סוף הדבר שעל פיו עושים שאין דם הקדשים מטמא כל עיקר והלכה כחכמים ורבי יהודה:

שאין המחשבה פוסלת בפנים. כדתנן ספ"ג:

אע"פ שלא כפר פסול. דיליף לכפר דהכא בחטאת חיצונה מלכפר דחוץ [דמזהיר לאדם שיעמוד חוץ]. וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקדש. (ויקרא ט״ז:י״ז) מה להלן בבואו לכפר משמע מתחילת ביאת המכפר הלכך כתיב לכפר ועדיין לא כפר משמע אף אשר יובא מדמה לכפר בתחלת הבאתה ע"מ לכפר משמע שנפסל. גמרא:

עד שיכפר. דלא יליף לכפר דבבהמה מלכפר דבבואו דבאדם אלא מלכפר דבבהמה ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת [אשר הובא את דמם לכפר] (שם) מה להלן בשכפר דהא שריפה בתר כפרה הוא אף כאן בשכפר. גמרא:

אם נכנס שוגג כשר. הא מזיד פסול בשכפר. כדדייקינן בגמרא מברייתא דדריש לכפר דבפר חטאת כר"ש. והרמב"ם בפ"ב מהלכות פה"מ לא כתב כן והאריך בזה הכ"מ:

שהציץ מרצה על הטמא. ועיין בפירש הר"ב מ"ד פרק בתרא דעדיות ומ"ש הר"ב דכתיב בציץ ונשא וגו' ובפרשת אמור כתיב [כו']. כן כתב הרמב"ם וגם במ"ג פ"ג דמנחות הראה מקום על פירושו בכאן. אבל הר"ב לא פירש שם כן. וכדבריו דהתם איתא בגמרא שם [דף כ"ה] וכן במכילתין פ"ב דף כ"ג. גם בפ"א דפסחים דף י"ז ופ"ק דיומא דף ז'. ועוד דלדרשא דהתם אתי שפיר הא דאיצטריך למתני ואינו מרצה על היוצא. אף על גב דאינו מרצה אלא על הטמא בלבד: