חַטַּאת הָעוֹף כֵּיצַד הָיְתָה נַעֲשֵׂית. הָיָה מוֹלֵק אֶת רֹאשָׁהּ מִמּוּל עָרְפָּהּ וְאֵינוֹ מַבְדִּיל, וּמַזֶּה מִדָּמָהּ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ. שְׁיָרֵי הַדָּם, הָיָה מִתְמַצֶּה עַל הַיְסוֹד. אֵין לַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא דָמָהּ, וְכֻלָּהּ לַכֹּהֲנִים:

לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה. דכתיב (במדבר י״ח) לכל קרבנם ולכל מנחתם, וסמיך ליה בקודש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו:

חטאת העוף כיצד היתה נעשית היה מולק כו': אמר רחמנא בחטאת העוף והזה מדם החטאת על קיר המזבח והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח ואמר קיר שהשירים שלו מתמצין ליסוד ואיזה זה קיר התחתון ר"ל החצי התחתון מגבהו של מזבח מתחת החוט עד שימצה הנותר בדם אל יסוד המזבח ומפני זה היתה חטאת העוף למטה: וסדר מליקת חטאת העוף הוא שיאחוז שתי רגליו בשתי אצבעותיו מידו השמאלית והכנפים בין שתי האצבעות האחרות והעוף על גב ידו לא שיהיה בפנים על הכף ומושך צוארו על הבהן כשיעור רוחב שתי אצבעות ומולק ממול העורף וזו היא מן העבודות הקשות שבמקדש:

חטאת העוף כיצד וכו'. משום דדם חטאת קודם לעולה. מפרש חטאת תחלה. תוס':

מולק. עיין פרק דלקמן משנה ה':

ממול ערפה. עיין בפי' משנה דלקמן ומ"ש שם:

ואינו מבדיל. ל' הר"ב אלא חותך שדרה ומפרקת ורוב בשר עמה וכו' ואין כן ל' הברייתא בסוף פרקין אלא חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לושט או לקנה חותך סימן א' או רובו ורוב בשר עמו ופרש"י שדרה חוט השדרה. מפרקת עצם הצואר בלא רוב בשר המקפת סביב כדאמרינן בהכל שוחטין [דף כ'] נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבילה ומטמאה ואפילו מפרכסת הלכך אי הוה חותך רוב בשר קודם הסימן הויא ליה מתה ולא מהניא בה מציקה וסימנין הלכה למשה מסיני הם ע"כ. וה"נ מסקנא דגמ' בהכל שוחטין דף כ"א כהאי ברייתא וכן העתיק הרמב"ם בעולת העוף בספ"ו מה' מעה"ק:

ומזה מדמה. ל' הר"ב שלא היה מזה מכלי וכו' דילפינן בברייתא מדכתיב והזה מדם החטאת מגופו של חטאת מדלא כתיב ולקח מדם וכו'. ומ"ש הר"ב אלא בגופה של עוף. וז"ל רש"י פ"א דמנחות *) בתוי"ט ד"פ וד"ק "ריש דף ג'" שכ"ה בגמ' ד' וויניצא ובד"ח תקנו כלפנינו. סוף דף ב' הזאה אוחז בגוף העוף ומעלה ומוריד בכח והדם ניתז מעצמו:

היה מתמצה על היסוד. פי' הר"ב שמקרב בית מליקתו למזבח וכו'. וכן לשון רש"י אבל במנחות [שם] פי' מצוי סוחט בין אצבעותיו ונצוק הדם הולך למרחוק ע"כ. ומ"ש הר"ב דבחטאת העוף כתיב והזה כו' איזהו קיר וכו'. לא ידענא למאי איצטריך להא דקרא גופיה הא קאמר דימצה אל יסוד המזבח. אבל בגמ' מייתי הברייתא על ההזאה שתהא למטה ולא למעלה כחטאת הבהמה. וכן הביאו הרמב"ם בפירושו. וכ"כ הר"ב בעצמו בריש מסכת קנים. ופרכינן דאע"ג דקרא קאמר דימצה ליסוד דלמא ההזאה למעלה עביד ליה והדר עביד המצוי למטה. ומשני מי כתיב ימצה כלומר בשו"א ובפת"ח דהוי משמע שמזהיר את הכהן שיחזור וימצה אחר הזאה. ימצה כתיב בחיר"ק וקמ"ץ דממילא. משמע נמי לענין הזאה. דממילא יהיה דם מצוי אצל היסוד: