זְבָחִים ה׳ · ו׳

הזיה על בין הבדים. עומד בין שני בדי ארון ומזה אחת למעלה ושבע למטה כנגד עוביה של כפורת, ולא היו נוגעים בה:

התודה ואיל נזיר קדשים קלים שחיטתן בכל כו': התודה היא קרבן שלמים עם מנחה ועוד נבאר אותה במנחות שנאמר וזאת תורת זבח השלמים אם על תודה יקריבנו. ונאמר בזריקת דם השלמים סביב כמו שנאמר בעולה לפיכך כל שלמים דמן טעון שתי מתנות שהן ד' כמו העולה ואמר רחמנא בחטאת ואכלתם אותה במקום קדוש ואמרו אותה במקום קדוש ולא אחרת במקום קדוש ר"ל שהחטאת וכל הראוי לה והאשם שמשפטו כמשפטם שנא' בתורה כחטאת כאשם היא שאינה נאכלת אלא בעזרה אבל זולתה מן הקרבנות נאכלין בכל ירושלים: והמורם הוא הדבר שהכהן נוטל מתודה ואיל נזיר והוא שנוטל מקרבן תודה חזה ושוק ונוטל מן הלחם שמקריבין עמו אחד מכל קרבן שהן ד' חלות כמו שנבאר בשביעי ממנחות ונוטל מאיל נזיר הזרוע בשלה וחזה ושוק ג"כ וחלת מצה ורקיק מצה מן הלחם שמקריבין עם איל השלמים וכל אלו אוכלין אותן הכהנים זכרים ונקבות לפי שכן בא הכתוב עליהן חקך וחק בניך וגו' ונאמר בתודה בפי' ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר ואיל נזיר הוקש לתודה שהוא ג"כ קרבן שלמים עם מנחה. וכבר ידעת שכ"מ שנא' בו עד בוקר מצותו עד שיעלה עמוד השחר אבל מדרבנן אמרו עד חצות להרחיק האדם מן העבירה כמו שנזכר למעלה:

קדשים קלים. פי' הר"ב אין מועלים בהם. וכן לשון רש"י. ועיין ספ"ק דמעילה. ועיין לעיל במשנה ד' ומ"ש שם:

בכל מקום בעזרה. לשון הר"ב אין טעונין שחיטה בצפון. דתודה לשלמים אתקוש כדפי' הר"ב לקמן והיינו נמי טעמא דטעון ב' מתנות וכו'. [*ויש לדקדק אמאי שינה הכא ונקט בעזרה במקום לפנים מן הקלעים דלעיל. ונ"ל דתנא [דלעיל] מסריך סריך בלישניה דבפ' בתרא משנה ד' דהתם קאי על משכן]:

בכל העיר. לשון הר"ב דגבי חטאת כתיב כו' אלא במקום טהור. כדכתיב את חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור. ומ"ש הר"ב טהור מליכנס שם מצורעים כדתנן במשנה ז' פ"ק דכלים. דכל עיירות דינן כך. וא"א לאכלן כשיצאו חוץ לעיר כדפירש הר"ב ספ"ח. ואיצטריך למעוטא דאותה דאף ע"ג דבהדיא כתיב במקום טהור. דלא תימא מאי מקום טהור. טהור מטומאת זב. והוא הר הבית. גמ'. [*וה"נ תקשה דה"ל למנקט חוץ ממחנה ישראל. ועיין לעיל]:

ליום ולילה עד חצות. עי' בסוף מתני' ג':

לנשיהם ולעבדיהם. כל הנאכלים לכהנות נאכלים לעבדי הכהנים ולנשיהם כתרומה. הרמב"ם פ"י מהל' מעשה הקרבנות: