אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל. הַקֹּמֶץ, וְהַלְּבוֹנָה, וְהַקְּטֹרֶת, וּמִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, (וּמִנְחַת נְסָכִים), וְהַדָּם, וְהַנְּסָכִים הַבָּאִים בִּפְנֵי עַצְמָן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף הַבָּאִים עִם הַבְּהֵמָה. לֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל. וְרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, שֶׁדַּם הָאָשָׁם מַתִּירוֹ. וְכֹל שֶׁיֶּשׁ לוֹ מַתִּירִים בֵּין לָאָדָם בֵּין לַמִּזְבֵּחַ, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל:

לפיכך. חטאת וכל הזבחים לבית הלל, ולבית שמאי שאר הזבחים חוץ מחטאת, נתן את הראשונה כתקנה ואת השניה במחשבת אכילת בשר חוץ לזמנה, כיפר, וכשר הקרבן ליקרב ע״י מתנה ראשונה, דאין השניה מתרת הבשר, שהרי הותר ע״י מתנה ראשונה, הלכך אינה מפגלת:

אלו דברים שאין חייבים עליהם משום פגול כו': כבר ידעת שהפיגול למדנו אותו מן השלמים שנאמר ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו וגו' ואמר מה שלמים מיוחדים שיש להן מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פגול אף כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פגול וענין זה המאמר כי כל דבר שאינו ראוי ליאכל כפי הדת ולא ליקרב אלא אם קדם לו מעשה אחר ואחר גמר אותו מעשה כתקנו יהיה ראוי אותו דבר ליאכל או ליקרב כגון האימורים שאסור להקריבן עד שיזרק הדם וכגון הדבר הנאכל מן השלמים שאסור לאוכלן אלא אחר הקטרת האימורים למזבח וזריקת הדם מתיר האימורים למזבח והאימורים מתירין בשר לאדם וכשהוא מפסיד המחשבה בחוץ לזמנו כמו שזכרנו יהיה אותו דבר שיהיה דבר ראוי ליאכל או לישרף פגול וחייב האוכל ממט כרת אך הדבר שאין לו מתיר אלא הוא עצמו מתיר לזולתו אין חייב האוכל ממנו כרת אע"פ שהפסיד המחשבה ופיגל וזהו ענין שאין חייבין עליו משום פגול. ומכלל זה הקומץ והוא הדבר שלוקח הכהן מן המנחה ונותנו על גבי המזבח כמו שנאמר וקמץ משם מלא קמצו לפיכך האוכל אותו הקומץ או הלבונה אע"פ שהמנחה נתפגלה אינו חייב כרת לפי שאין שם קדימת מעשה להתיר הקומץ והלבונה ליקרב רק הן בעצמן הן המתירים וכן קטרת ומנחת כהנים שורפין אותן כולן ואין לוקחין מהן קומץ לומר הקומץ מכשיר השירים. וכן מנחת כהן משיח והוא קרבן כהן גדול בכל יום ונאמר בתורה וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. ומנחת נסכים הוא הסלת שמביאים עם הקרבנות כמו שנבאר בתחלת מנחות. והדם רוצה בו דם הקרבנות כלן לפי שהוא מכשיר זולתו ואין *[לו] מכשיר כמו שנזכר. והנסכים הבאים בפני עצמן הם היינות שמביאין בנדר ונדבה כמו שיתבאר במנחות והבאים עם הבהמה והם שמביאים עם הקרבנות שחייבים בנסכים כמו שיתבאר במנחות וכבר זכרנו ביאור זה בשקלים ואומר ר"מ שדם הקרבן מכשיר הנסכים הבאים עמו למזבח ולפיכך חייבין עליהן משום פגול וחכ"א שהנסכים מכל הזבחים אין להן מתיר אלא דינם כדין הדם ומכלל זה לוג שמן של מצורע נמצא העיקר הזה העולה בידינו שהקרבן או המנחה כשהוא מתפגל כפי תנאי הפגול שזכרנו בפרק השני וכמו שיתבאר בתחלת מנחות כיצד יהיה פגול המנחה שהאוכל מן המתירים עצמן שלא קדם להן מתיר אינו חייב כרת והאוכל מדבר שיש לו מתירין בין שיהיה אותו דבר מותר לאדם כמו שירי מנחות ושירי החטאות והאשמים או השלמים בין שיהיה ראוי לישרף כמו האימורים ובשר העולה חייב כרת משום פגול וכבר הארכנו בביאור זו ההלכה כדי שלא נצטרך לשנות אלו העיקרים בכל מקום והלכה כרבי שמעון:

הקומץ. ואי קשיא פשיטא דקומץ לא מחייב עליה כרת משום פיגול דהא אי אכיל מיניה פקע ליה פגולא שהרי לא קרב המתיר. תריץ כגון שהוצת האור ברובו. דחשיב כמאן דקרב כדאמרינן לקמן [מנחות ד' כ"ו] קומץ מאימתי מתיר שירים באכילה משתוצת האור ברובה רש"י פ"ב דמנחות ד' י"ד והתוס' הקשו עליו שם וכאן סוף דף מ"ב:

והלבונה. פי' הר"ב אין אחר מתירה דלבונה אין [לה] מתיר בעבודת המזבח. דאע"ג דקמיצת הקמיצה קודמת. הקטרה דקמיצה לא מיחייבה שתקדום. ומה שהקשו התוס' אמאי לא חשיב הכא עצים. כי היכי דחשיב לבונה. אע"ג דלא חזיא לאכילה. לל' הרמב"ם שאני מעתיק במשנה ה'. אינה קשיא. דלבונה שייך בה אכילה משא"כ בעצים דלא שייך בהו אכילה כלל:

מנחת כהנים. לשון הר"ב מנחת נדבת כהנים. וכן לשון רש"י. וטעמייהו דבמנחת כהן חוטא פליג ר"ש ברפ"ו דמנחות וס"ל דנקמצת:

ומנחת נסכים. ה"ג בנ"א. וכתב הר"ב דל"ג כו' דהא מפליג פליגי בה כו' וכ"כ רש"י ואע"ג דלקמן פליגי בנסכים ומשמע שהוא היין בלבד. ליתא כדכתב הרמב"ם ברפ"ב מהל' [מעשה] הקרבנות היין והסלת שמביאין עם הקרבן הם הנקראים נסכים ע"כ. וכ"כ בהקדמתו לפי' מס' מנחות שהוא ע"ד העברה בשמות ע"כ. וכבר כתבתי זה ברפ"ה דשקלים. ועיין ברפ"ב דתמורה. אבל בפירושו דהכא גרס מנחת נסכים. ומפרש שהיא הסלת כו' ונסכים מפ' היינות. ותמיהני דמשמע דל"פ ר"מ אלא ביין ומ"ש מסלת. ועיין [מ"ש] במ"ד פ"ב דמנחות. והתוספות כתבו דיש לישב הגירסא דמנחת נסכים מיירי במתנדב מנחת נסכים בכל יום. וההוא דבאין בפני עצמן מיירי במביא זבחו היום ונסכיהם ביום אחר. אבל קשה שלא ה"ל להפסיק בדם וה"ל למתני הכי. והדם ומנחת נסכים ונסכים הבאים בפני עצמן. ושמא איידי דתנא מנחת כהנים ומנחת כהן משיח תנא מיד מנחת נסכים. ע"כ:

וחכמים אומרים אף הבאים עם הבהמה. פירש הר"ב דכיון דיכול להקריב כו' עיין מ"ש במ"ד פ"ז דמנחות:

לוג שמן של מצורע. לשון הר"ב שיריו נאכלין. וכ"כ רש"י ולא ידענא למאי נ"מ פירשו כך בכאן [*ועי' לקמן]:

רבי שמעון אומר כו'. נראה דר"ש דהכא הוא רבנן דלעיל גבי נסכים. וקשה אמאי לא עירב דתרווייהו חד טעמא הוא. תוס'. [*ואפשר משום דלא דמי לאינך במאי שאין שיריו נאכלין ואולי שלזה נתכוונו רש"י והר"ב שפירשו דשיריו נאכלין ונסתלקה קושיתי דלעיל. ועיין ספ"ב דמעילה] ונ"ל דהיינו טעמא דפסק הר"ב וכן הרמב"ם כר"ש וא"צ לדוחקו של הכ"מ שכתב משום דר"ש מיקל ולית לן לחיוביה מספיקא ועוד דמסתבר טעמיה ע"כ:

אין חייבין עליו משום פגול. לשון הר"ב כיון דאדם מביא אשמו עכשיו ולוגו עד י' ימים. וכ"כ [*רש"י וכ"כ גם שניהם במנחות] פ"ט מ"ד וברפ"ב דתמורה והכי תניא בגמ' דף מ"ד ובמנחות פ"ב [סוף] דף ט"ו. וכך העתיק הרמב"ם סוף הל' מחוסרי כפרה. ובמ"ד פ"ז דמנחות כתב הר"ב אפילו עד כמה ימים. וכן לשון הרמב"ם בפי"ח מהל' פסולי המוקדשין:

וכל שיש לו מתירין כו'. בברייתא יליף לה דשלמים לאו דוקא מאשר הם מקדישים לי [*ולענין טומאה גבי וינזרו כתיב והכל בכלל. רש"י]. ואתי נותר מטומאה ופגול מנותר כדפי' הר"ב במ"ה מאחר שסופו לרבות כל דבר. למה נאמר שלמים מעתה לומר לך מה שלמים מיוחדים שי"ל מתירין בין לאדם בין למזבח. אף כל כו':

בין לאדם בין למזבח. לשון הר"ב או לזה או לזה. ועיין בפירושו ספ"ב דמעילה: