לֶאֱכֹל כַּזַּיִת בַּחוּץ וְכַזַּיִת לְמָחָר, כַּזַּיִת לְמָחָר וְכַזַּיִת בַּחוּץ, כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וְכַחֲצִי זַיִת לְמָחָר, כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר וְכַחֲצִי זַיִת בַּחוּץ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זֶה הַכְּלָל, אִם מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם, פִּגּוּל וְחַיָּבִים עָלָיו כָּרֵת. וְאִם מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים זֶה וָזֶה פָסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לֶאֱכֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין:
הטקסט מוצג עם ניקוד
ומחוסר כפורים. כגון זב וזבה ומצורע ויולדת שנגמרה טהרתן ולא הביאו קרבנותיהם. ואשכחן דכתב רחמנא ביולדת (שם יב) וכפר עליה הכהן וטהרה, מכלל שעד כאן טמאה היא. והוא הדין לכל שאר טמאים הטעונים קרבן, שהן בטומאתן עד שיביאו כפרתן לענין אכילת קדשים ולבא במקדש:
לאכול כזית בחוץ וכזית למחר כזית למחר וכזית כו': זה הענין כולו מבואר אם תבין מה שזכרנו לעיל מהפי' והלכה כחכמים. וראוי לידע בכאן שאם חשב על חצי זית חוץ למקומו ועל (חצי) זית חוץ לזמנו בין שקדמה מחשבת הזמן או לא קדמה הזבח פגול וחייבים עליו כרת לפי שעיקר בידינו שחצי זית אינו מועיל במקום כזית וכן אם חשב על חצי זית בין לאכילה בין להקטרה ואחר כך חשב על חצי זית אחר כמו המחשבה הראשונה עד שיהיו שתי המחשבות לכוונה אחת בין חוץ למקומו בין חוץ לזמנו שהוא מצטרף וכאילו חשב על כזית ונדין בדיני אותה המחשבה ואם חשב לאכול כחצי זית ושתאכל הבהמה או חיה חצי זית הוא מצטרף כי שם אכילה אחד הוא:
אמר ר"י זה הכלל כו'. והר"ב העתיק ר"י אומר. וכן ל' רש"י והוא נכון דהא פליג. אבל במשנה בגמרא וכן מייתי לה הגמ' וגרס אר"י כו' וכיוצא בזה פ"ב ופ"ג דנזיר:
אם מחשבת הזמן קדמה כו'. כתב הר"ב בעבודה אחת נמי פליג כו' והיינו דקתני זה הכלל גמ':
וחכ"א זה וזה פסול. צ"ע דחכמים היינו ת"ק:
לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית. אע"ג דמרישא [דתנן במ"ג] לאכול דבר שדרכו לאכול כו' שמעינן הא דלאכול ולהקטיר. דהשתא לאכול ולאכול דבר (שדרכו להקטיר) [שאין דרכו לאכול] לא [מצטרף] [ועיין במנחות רפ"ג] לאכול ולהקטיר מיבעיא איצטריך סד"א התם הוא דלאו כי אורחיה מחשב אבל הכא דבהאי כי אורחיה ובהאי כי אורחיה אימא ליצטרף קמ"ל. גמ':
