זְבָחִים ב׳ · ג׳

טבול יום. שאין טהרתו נגמרת עד שיעריב שמשו, כדכתיב (שם) ובא השמש וטהר:

זה הכלל כל השוחט והמקבל והמהלך והזורק כו': אמר הכתוב ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פגול יהיה ואמרו כוף אזנך לשמוע במחשב לאכול מזבחו ביום הג' הכתוב מדבר או אינו מדבר אלא באוכל מזבחו ביום השלישי אמרת אחר שהוכשר יחזור ויפסל והביא ראיה גם כן ממה שאמר הכתוב המקריב אותו בהקרבה נפסל ואמר עוד לא יחשב במחשבה נפסל וכבר נתבאר אצלך שאם המחשבה הפסיד באחד מאלו הענינים שבהן הזבח נפסל ר"ל בשעת שחיטה או בשעת קבלת הדם במזרק או בשעת הולכה למזבח או בשעת זריקת הדם על המזבח וחשב על זה הקרבן שיאכל ממנו חוץ לזמנו או יקריב ממנו חוץ לזמנו כמו שנזכר אותו הקרבן יקרא פגול וחייב על אכילתו כרת ואינו נרצה אותו הקרבן ולא עלה לבעלים כמו שנאמר לא ירצה ופסקנו דינו בשוה בין שחשב עליו לאכול ממנו חוץ לזמנו בין שחשב עליו להקטיר אמוריו חוץ לזמנו ואמר שהוא פגול על שתי פנים אע"פ שהכתוב זכר אכילת חוץ לזמן שנאמר ואם האכל יאכל אבל אמרו בשתי אכילות הכתוב מדבר אחת אכילת אדם ואחת אכילת מזבח לפיכך כמו שהבשר הראוי לאכול אם חשב לאכלו חוץ לזמן אכילה פגול כן האימורין הראוין להשרף או הדם שראוי להזרק שאלו הן אכילת מזבח מן הקרבן ר"ל דמו ואימוריו אם חשב עליהן להאכילן למזבח חוץ לזמנו פגול אבל אם לא אירע פסול בשעת הקרבה והשאיר מן הבשר שום דבר אחר זמן הראוי לאכילה ועוד יתבארו זמני האכילה בפרק החמישי הרי זה נקרא נותר לא פגול והאוכל ג"כ הנותר חייב כרת כמו שיתבאר מפשט הכתוב שנאמר ואוכליו עונו ישא אמנם הקרבן כבר נתקבל ונרצה ועלה לבעלים. ושמור אלה העיקרים בכל המשנה כי פעמים רבות יכפל זכרון פגול והנותר במשנה ולא נצטרך לשנות הפי' בכל מקום. ואמרו בגמרא דין הפגול לא ירצה כהרצאת כשר כך הרצאת פגול מה הרצאת כשר עד שיקרבו כל מתיריו אף הרצאת פגול עד שיקרבו כל מתיריו וזה ענין מה שאמר ובלבד שיקרב המתיר כמצותו רוצה לומר כי מה שאמרנו חוץ לזמנו פגול חייב עליו כרת ע"מ שלא קדמה למחשבה הזאת מחשבה אחרת פוסלת בשום צד מעניני הפסול ולא תבא אחריה עוד מחשבה מן המחשבות הפוסלות שזהו הפגול שחייבים עליו כרת הואיל ולא נולד בו פסול כל עיקר זולתי מצד מחשבת הזמן לבדו ולולי אותה המחשבה היה הקרבן כשר אבל במקום שקדמה או איחרה למחשבת הזמן שום דבר שפוסל הקרבן מצד אחר מלבד מחשבת הזמן אותו הזבח פסול ואין חייבים עליו כרת לפי שלא קרב המתיר כמצותו וסדר מה שאמר ובלבד שיקרב המתיר פירושו כך הוא ובלבד שיקרבו הדברים המתירים זבח כשר וזבת זה הפסול כמצותו רוצה לומר שיגמר עבודותיו כולן במחשבת שינוי זמן או בשתיקה ועלה מזה מה שאמרנו כהרצאת כשר כך הרצאת פגול והתחיל לבאר זה בשני דוגמות ואמר:

זה הכלל וכו'. עיין פרק דלקמן מ"ג:

השוחט וכו'. לשון הר"ב אם כשהוא עסוק כו' חשב כו' ולשון הר"ב ברפ"ק במחשבת שלא לשמן כששחטן בפי' וכו'. ועיין מ"ש בספ"ג דב"מ:

[*והמהלך. עיין בפ"ק דמנחות מ"ג]:

חוץ למקומו פסול ואין בו כרת. דכתיב בפ' קדושים תהיו ואם האכל יאכל ביום השלישי פסול יהיה. אם אינו ענין לחוץ לזמנו שכבר נאמר אם האכל יאכל וגו'. [כמ"ש הר"ב לקמן] תנהו לענין חוץ למקומו וכתיב (ויקרא י״ט:ח׳) ואוכליו עונו ישא [כי] את קדש ה' חלל ונכרתה וגו'. אתיא קדש קדש. דכתיב התם (שמות כ״ט:ל״ד) ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא. מה להלן נותר. אף כאן נותר ומעוט ואוכליו [ולא כתיב והאוכל למעוטי חוץ למקומו מכרת. גמ':

חוץ לזמנו פגול כו'. כתב הר"ב מדכתיב ואם האכל יאכל וגו' אמרת אחר שהוכשר יחזור ויפסל בתמיה. בברייתא. זו דברי ר"א ואמר לו ר"ע הן מצינו בזב וזבה ושומרת יום כנגד יום. שהן בחזקת טהרה וכיון שראו סתרו. א"ל הרי אומר כו' לא יחשב פירש"י דהאי לא יחשב לדרשא הוא דהא כתיב לא ירצה. ועיין ל' הר"ב במ"ז פ"ב דחולין ומ"ש שם:

וחייבים עליו כרת. דגמר עון עון כו'. כתיב הכא (ויקרא י"ז) והנפש האוכלת ממנה עונה תשא. וכתיב בנותר (שם י"ט) עונה ישא. גמרא:

המתיר. ל' הר"ב הדם. וכ"כ רש"י וכלומר שהוא סוף העבודות וכדמסיק לקמן. ולעולם בכל העבודות תלוי שיהיו כמצותן וכדתנן לקמן:

כמצותו. פי' הר"ב דגבי פגול כתיב לא ירצה כדכתיב גבי כשר ירצה לכפר עליו רש"י רפ"ק דמעילה [כ' ע"ב ד"ה ומשני הואיל כו'] ולא ידעתי למה לא כתב לרצונכם תזבחוהו. דכתיב גבי קרא דלא ירצה: