זְבָחִים י״ג · א׳

השוחט קדשים בחוץ:

אמנם ק"ל. דמהכא שמעינן דקיי"ל מין במינו אינו חוצץ. וכ"כ אמרי' [בר"ה דכ"ז ב'] בקדחו בזכרותו ותקע בו, מב"מ אינו חוצץ. וכ"כ אמרי' [יומא דנ"ח א'] בנתן מזרק תוך מזרק מב"מ א"ח. וכ"כ אמרי' [סוכה דל"ז ב'] בנתרי עלי הושענא ומפסקי בין לולב לידים דמב"מ א"ח. וכ"כ עוד בדוכתי טובא. וק"ל ממ"ד [במקואות פ"ח מ"ה] בקפצה פיה דאינה טבילה, ואמאי וכי גרע משאר מב"מ דא"ח. ואת"ל הטעם דמב"מ אינו חוצץ היינו מדהו"ל החציצה כליתא, משא"כ בקפצה פיה או ידה, אותו חלק היד שקפצה ליכא למימר דהו"ל כליתא, דעכ"פ הרי גם הוא צריך ביאת מים. ליתא מדאמרי' [יבמות דע"ח א'] בנכרית מעוברת שילדה בנה א"צ טבילה, וע"כ משום דמב"מ א"ח. ואמאי הרי בכה"ג ליכא למימר דחזינן לעור כרס האם כליתא, דהא צריכה טבילה ואפ"ה מב"מ א"ח. ומ"ש מקפצה ידה לעיל. את"ל דהתם שאני דהיינו רביתא וכדקאמר התם הש"ס ור"ל מקום גדולו ועובר ירך אמו, וכפנימיות אבר של אם דמי דא"צ ביאת מים לשם. משא"כ בקפצה ידה, דפנימית היד מדהוא בגלוי צריך שהיה ראוי לביאת מים. עכ"פ ק"ל מדאמרי' [בכורות ד"ט ב'] ביצאו ב' ראשין כא', מב"מ א"ח. ואמאי הרי התם בשעת יציאתן מהרחם ודאי אינו גוף א', וגם אי"ל שם דכליתא דמי. דהרי שניהן קדושין בבכורה, ואפ"ה מב"מ א"ח, וק' וכי עדיף מקפצה ידה דגם מב"מ חוצץ אפילו בגוף עצמה. ואת"ל התם נמי כליתא דמי. והא דשניהן קדושים היינו רק משום כך ספיקא דא"א לצמצם איזה שיצא ראשון עכ"פ ק"ל אמאי האוחז באדם כשטובל חוצץ, ולרמב"ם אפילו רפתה יד האוחז לא מהני. [כי"ד קצ"ח סקכ"ח], ואמאי, נהי דלא דמי לנכרית מעוברת הנ"ל דאינו חוצץ, די"ל דהתם כפנימיות האם דמי. אבל עכ"פ מ"ש מב' ראשין שיצאו כא' הנ"ל דמב"מ א"ח. הן אמת שרבותינו בעתו"ס כתבו [סוכה דל"ז א']. דכל שאין דרכו בכך אף מב"מ חוצץ. וא"כ מ"ש תוס' [זבחים דק"י ע"א ד"ה מין] דלהכי רגלו ע"ג רגלי חבירו עבודתו פסולה, מטעם דאין דרך שירות בכך, אין כוונתם דמה"ט פסול. ליתא דא"כ ק' ממה דעבד הש"ס צריכותא [בזבחים דכ"ד א'] בין כלים. בהמה, ואדם משום דהו"ל מין במינו. ומאי רבותא הרי טעם פסולן מדאין שירות בכך ומ"ש כלים או אדם. אלא כוונתם דמדאין דרך שירות בכך מה"ט חוצץ, וכדבריהם בסוכה הנ"ל. א"כ י"ל דזהו ג"כ החילוק בין קפצה פיה או אחזתה חבירתה כשטבלה דאמרי' מב"מ חוצץ, מדלאו אורחה הכי. משא"כ בכל מב"מ אינו חוצץ הנ"ל, כולהו אורח' נינהו. אלא דר"ל על רמג"א [א"ח סי' ע"ד סק"ג] שכ' דלהכי לא יחצוץ בידו בין לבו לערוה, דמב"מ אינו חוצץ. ואמאי הרי לתוס' סוכה הנ"ל כל דלאו אורח' אפי' מב"מ חוצץ. ודוחק לומר דהיינו לחומרא ולא לקולא. אמנם נ"ל דהא דאמרי' בכל דוכתא מב"מ אינו חוצץ אין ר"ל שעי"ז נחשבים ב' החיצונים כנוגעי' זב"ז, רק דמפני שהחציצה הוא מב"מ הו"ל החציצה כליתא, וכאילו ב' החיצונים עומדים מרוחקים זמ"ז בלי החציצה. א"כ בכל מב"מ דאינו חוצץ, סגי בכה"ג. משא"כ בכל טבילה הרי צריך שיגעו המים ממש בהגוף שטובל, ועכ"פ צריך שיהיה כולו ראוי לביאת מים, להכי אפילו בשר עצמה או הכלי עצמו חוצץ. וראייתי מתו' חולין [דע"ג א' ד"ה מטביל], דאמרי' התם ידות הכלים שעתיד לקוצצן. דמטביל עד מקום המדה, והקשו שם ולהוי אידך חציצה. דהוה מיעוט המקפיד ותרצו בעשויין כעין חוליות, והרא"ש שם תירץ מדהוה בית הסתרים. ול"ל כולי האי נימא מדהוה אותו שעתיד לקצץ עם מה שבאורך היד מין במינו ואינו חוצץ. אע"כ דלענין טבילה ל"א מב"מ א"ח]:

במשנה א"ל אף השוחט בפנים כו'. בתור"ע תמה מה זו שאלה הלא לקמן (ר"ד ק"ט) תנן אחד כו' שהיה פסולן בקדש כו' חייב. וכן קשה לרבי ע"ש. ול"נ דע"כ כלל זה ל"ד דהתנן שם (ע"ב) וכלם שחסרו כ"ש כו' פטור. והרי היה להם שעת הכושר ואם עלו ל"י. ויוצא הוה דומיא דפסול חסרון כדאמרי' לקמן (ק"י) מה לי חסר מה לי יצא:

שם בתוי"ט ד"ה כיון שהוציאו כו' ואל פתח אוהל מועד לא יביאנו כצ"ל:

[שם בא"ד שהעלן בחוץ כדתני דבר"י כו' כצ"ל. מהגרמ"ש ז"ל]: