זְבָחִים א׳ · ג׳

אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. וצריך להביא אחר לחובתו או לנדרו וישחטנו לשמו. דאמר קרא (דברים כ״ג:כ״ד) מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה׳ אלהיך נדבה, אם נדבה אינו נדר, ואם נדר אינו נדבה, אלא הכי קאמר, אם כמה שנדרת עשית שנשחט לשם נדר ולשם הבעלים, יהא נדר ויצא הבעל ידי חובת נדרו. ואם לאו, שלא נשחט הזבח לשם בעלים, יהא נדבה, כלומר כשר הוא כאילו הביאו לנדבה, אבל לא יצא ידי נדרו, שלא עלה לבעלים לשם חובה. ודוקא קרבן יחיד שיש לו בעלים, אבל קרבנות צבור שנשחטו שלא לשמן, עלו לצבור לשם חובה, שהשחיטה מושכתן למה שהן ראויין לו. ודוקא כששחטן בפירוש שלא לשמן, אז אמרינן דלא עלו לבעלים לשם חובה. אבל שחטן סתם, עלו לבעלים לחובה:

הפסח ששחטו בשחרית בארבעה עשר שלא לשמו כו': כבר ידעת מה שאמרה תורה בפסח בין הערבים והודעתיך שפסח ששחטו בלא זמנו שלא לשמו כשר ואומר רבי יהושע שזמנו לענין שלא לשמו הוא זמן שחיטת בין הערבים אבל קודם לכן אם שחטו בתחלת היום לא. בן בתירא אומר יום י"ד מקצתו ראוי ולפיכך כל זמן ששחטו שלא לשמו יום י"ד פסול אפילו בתחלת היום וכבר ידעת שהעולה כליל לאשים כמו שבארנו בתחלת דברינו ואין הלכה כבן עזאי והלכה כבן בתירא:

בן בתירא פוסל. פירש הר"ב הואיל ומקצת היום ראוי וכו' ולא דס"ל דכל היום כשר ומש"ה פוסל שלא לשמו. אלא איהו נמי פוסל פסח שנשחט קודם חצות כדתנן במ"ג פ"ה דפסחים. גמרא:

מקובל אני. מסקינן בגמרא דגמרא גמירי ליה לבן עזאי ולית ליה טעמא בגוה. ומכאן ראיה למה שכתבתי במ"ב פ"ב דסוטה דגמירי לה לאו מסיני היא. ועיין במ"ג פ"ג דתמורה: