לאחר פרישתו ממטמאיו מטמא את המשקין להיות תחלה. ואע״פ שאינו אלא ראשון לטומאה, עושה המשקין תחלה, דאפילו שני לטומאה מטמא משקין להיות תחלה. לפי שהן עלולין לקבל טומאה ואינו צריכין הכשר כמו האוכלים, גזרו בהן שיהיו לעולם תחלה, גזירה משום משקין הבאין מחמת שרץ שהם תחלה מן התורה:
כבר בארנו בראשון של כלים כי אלו האבות הנמנים הנוגע בהן או נושאן מטמא בגדים בשעת מגעו או בשעת נשיאתו וכן בארנו כי כל שיטמא במשא יטמא בהיסט וכן נתבאר כי אדם טהור הנישא על גבי הזב או על גבי משכבו מטמא שנים ופוסל אחד והדבר כולו מבואר וכבר בארנו פעמים כי דין הזב והזבה והנדה והיולדת בטומאת משכב ומושב ושאר דברים אשר יטמאו אותן שוה וכן המצורע והנדה ולשון סיפרא בפירוש אמרו ית' זאת תורת הזב וגו' והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר ולנקבה אמרו לזכר לרבות את המצורע ולנקבה לרבות את היולדת:
ובמצורע עיין במשנה י' וכתב הר"ב ומצורע ויולדת נפקא לן מלזכר ולנקבה לזכר לרבות את המצורע. ולנקבה לרבות את היולדת. וכן כתב הרמב"ם. והכי איתא בתורת כהנים אבל במשנה ג' פ"ד דנדה פי' הר"ב לזכר לרבות את מצורע למעינותיו. ולנקבה לרבות מצורעת לדמה. והכי איתא התם בגמרא [דף ל"ד] ולא קשיא. דהכל בכלל ההיקש. ואם תאמר ויולדת אמאי איצטריך לרבות. י"ל ללידה יבשתא:
מטמא שנים וכו'. במגע אבל לא במשא. כדתנן בריש פרקין. ומכל מקום הנושא את המשכב מצינו שלא ישא את הקדש. כדתנן בריש פרק ג' דחגיגה. ומה שכתב הר"ב דחשיבי אב הטומאה. עיין בריש הפרק:
ואחד המסיט. כלומר ואינו נושא ונישא. ולענין כולהו לבד ממצורע ומשכב ומושב מיירי. בין שהטהור הסיט לטמא. בין שהטמא מסיט לטהור. אבל במצורע ומשכב ומושב ליכא לפרושי הכי (דהא כתב הר"ב בפרק ד' משנה ה') דכל טומאת המסיט טהורות. חוץ משל זב (ומיהו זב וכל דדכותיה כמו שפירש רש"י בפרק ט' דשבת דף פ"ג) כן כתב הר"ש. ותוספות דפרק ו' דפסחים דף ס"ז דכתבו דלא קאי אמצורע אלא אשארא. ע"כ. ה"ה למשכב ומושב. אלא דסוגיא דהתם במצורע לחוד מיירי. ועיין לקמן משנה ח':
ואחד הנושא ואחד הנישא. כלומר ואפילו אינו מסיט מה שאין כן בנבלה ומת דמתניתין ג' דבעינן דוקא שיהא ניסט. כדפי' שם הר"ב. ועיין עוד לקמן:
