אֵלּוּ פוֹסְלִים אֶת הַתְּרוּמָה. הָאוֹכֵל אֹכֶל רִאשׁוֹן, וְהָאוֹכֵל אֹכֶל שֵׁנִי, וְהַשּׁוֹתֶה מַשְׁקִין טְמֵאִין, וְהַבָּא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין, וְטָהוֹר שֶׁנָּפְלוּ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל רֻבּוֹ שְׁלשָׁה לֻגִּין מַיִם שְׁאוּבִין, וְהַסֵּפֶר, וְהַיָּדַיִם, וּטְבוּל יוֹם, וְהָאֳכָלִים וְהַכֵּלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בְמַשְׁקִים:

אלה הנמנים כאן הם פוסלים את התרומה מדרבנן והם מכלל י"ח דבר שגזרו כמו שזכרנו בתחלת שבת (דף יג:) אלא טבול יום לבדו כי הוא אינו מי"ח דבר שגזרו לפי שטבול יום הוא טמא מן התורה כמו שאמר יתעלה (ויקרא י״א:ל״ב) במים יובא וטמא עד הערב והוא במדרגת שני לטומאה וכאשר יגע בתרומה פסלה וכן ביאר הש"ס שהוא מן התורה ואמנם השאר כולן הן מדרבנן כי אוכל אוכל ראשון ואוכל שני גזרו עליו שיפסול את התרומה כשיגע בו מיראתנו שמא יאכל אוכל ראשון או שני וישתה עליו משקה תרומה ויטמא אותו משקה באוכל טמא שבפיו ותהיה תרומה טמאה אשר ראוי לשורפה וגזרו על כל שותה משקין טמאין מן הסבה הזאת גופה גזירה שמא יחבר בפיו בינו ובין אוכלין של תרומה ויטמא את התרומה כמו שבארנו בעקרים הגדולים אשר הקדמנו לסדר הזה.

והבא ראשו ורובו במים שאובים גזרו עליו גם כן שהוא טמא ופוסל את התרומה לפי שהיו טבולי יום בזמן ההוא טובלין במי מערות וכיוצא בהן והן מים מזוהמין סרוחים כבר נבאשו וזה אינו פוסל המקוה והיו רוחצים אחר כך במים שאובים משום נקיון ונתמד הדבר הרבה עד ששבו ההמון לחשוב כי המים שאובין אשר היו רוחצין בהן באחרונה הן העיקר והן אשר מטהרין והיו מקילין במי מקוה משום זוהמתו ולא היו מתכוונים בו טבילה לשמה ועל כן גזרו שכל הבא ראשו ורובו במים שאובין אחר הטבילה שיהיה נשאר בטומאתו ופוסל את התרומה עד שיתכוין למי מקוה וידע כי הן המטהרין ולקיום זה הענין וחיזוקו הפליגו בזה ואמרו כי אפי' האיש הטהור אשר אין טומאה עליו ואינו צריך טבילה כשנפלו על ראשו ועל רובו ג' לוגין מים שאובים הוא פוסל את התרומה כמו טבול יום בעבור הסיבה אשר זכרנו והוא כדי שלא ירחוץ במים שאובין אחר הטבילה.

והיו ג"כ בזמן ההוא נותנין התרומה בצד ספרי תורות ואומרים זה קודש וזה קודש והיו באין עכברים לאכול את התרומה ומפסידים הספרים ועל כן גזרו על כתבי הקדש כולן שפוסלין את התרומה כשיגעו בה.

וגזרו על הידים שהן פוסלין את התרומה וכל מי שנגע בתרומה בידיו פסלה ואע"פ שלא ידע שיש בידו טומאה עד שיטול ידיו לשם תרומה וישמור אותם והטעם בזה מפני שהידים עסקניות ואפשר שנטמאו ידיו והוא לא ידע. וכבר בארנו בפתיחת הסדר כי משקין טמאין הן תחלה לעולם ואפילו נטמאו בשני ושהאוכלין כשנטמאו במשקין טמאין חוזרין שני וכל שני פוסל את התרומה כמו שבארנו ואין בזה גזירה ואמנם ר"ל בכאן באמרו האוכלין שנטמאו במשקין משקין שנטמאו מחמת הידים ובזה היתה הגזירה כי אף על פי שאלו המשקין הן טומאתן קלה כיון שלא נטמאו מחמת השרץ רוצה לומר שלא נסמכו בטומאתן לאב כמו שבארנו שם אפילו הכי מטמאין אוכלין ומחזירין אותן שני לתרומה בלבד לא לחולין וכן אמרו (שבת דף יד:) גזירה משקין הבאין מחמת ידים משום משקין הבאין מחמת השרץ ואמרו ג"כ והכלים שנטמאו במשקין הן המשקין שנטמאו מחמת השרץ או שאר אבות הטומאה ומן התורה אין המשקין מטמאין כלים כמו שבארנו בפתיחה אבל מדרבנן גזרו שיטמאו כלים ושיהו אותן כלים שניים וכשנגעו בתרומה נפסלת וזה הגזירה משום משקה הזב אשר מטמא כלים מן התורה שנאמר וכי ירוק הזב בטהור ואמרו בקבלה (שם) מה שביד הטהור טמאתי לך בין אוכלין בין כלים בין משקין וע"כ גזרו על כל משקין טמאין שיטמאו כלים משום משקה הזב אשר הוא אב כמו שבארנו בפתיחה:

אלו פוסלים את התרומה. פי' הר"ב מדרבנן וכלהו מי"ח דבר וכתב הר"ב בפ"ק דשבת (משנה ד'). ושם הארכתי ג"כ. וראיתי שהרמב"ם דקדק בכאן לפרש כלים שנטמאו במשקין שנעשו שניים. וכ"כ גם כן בחבורו בפ"ז מהלכות אבות הטומאות (הלכה ב'). ולפ"ז ליתא מה שכתבתי שם במסכת שבת לתרץ דלא גזרו באוכלים שיטמאו במשקים מחמת משקה דזב וזבה. משום דא"כ הוו מיטמאין להיות ראשון. והרי הכא מפורש דאף כלים שנגזרו משום משקה דזב וזבה ליתנהו אלא שניים. וכדמוכח מתני' עצמה אלו פוסלים. הלכך הדרי בי מההיא. ותריצנא דגבי כלים לא מצי לאשכוחי אלא הך טעמא דמשום משקה דזב וזבה שאין משקה שרץ מטמא כלים מדאורייתא. אבל באוכלים אפילו משום שרץ מצי לגזור:

את התרומה. עיין במשנה ה' ו' פי"א דפרה:

והבא ראשו ורובו במים שאובים כו'. כתב הר"ב וכדי לקיים כו' הוסיפו וגזרו על טהור וכו' שנפלו וכו' ג' לוגים וכו' ומסתברא דבא ראשו כו' נמי בג' לוגין הוא כיון דהא בהא תליא וכן מוכח ל' הרמב"ם בפ"ט מה' א"ה ובהדיא כתב כן הלכה ד' [היו ג' לוגים שנפלו עליו או שבא בהן כו'] ולעיל בפ"ק דעדיות משנה ג' כתבתי בשם הרא"ש דגרס בגמרא ונתנו ע"ג ג' לוגים וכו' וע"ש:

וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו. הר"ב השמיט (ראשו) [צ"ל ורובו] וכן עשה בפ"ק דשבת ולא ידעתי למה והמגיה כן בשני המקומות לא הפסיד. ג' לוגין טעמא כתבתי בפ"ק דעדיות משנה ג':

והספר והידים. עיין במשנה ב' פ"ג דידים:

וטבול יום. כתב הר"ב פוסל את התרומה מן התורה דכתיב (ויקרא כ״ב:ז׳) ובא השמש וטהר גמרא פ"ק דשבת דף י"ו ועיין במשנה ג' פרק י"ד דנגעים ובמשנה ד' פרק י"א דפרה:

סליק לה מסכת זבים