הַנּוֹגֵעַ בְּשֶׁרֶץ וּבְשִׁכְבַת זֶרַע, וּבִטְמֵא מֵת, וּבִמְצֹרָע בִּימֵי סָפְרוֹ, וּבְמֵי חַטָּאת שֶׁאֵין בָּהֶם כְּדֵי הַזָּיָה, וּבִנְבֵלָה, וּבְמֶרְכָּב, מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד. זֶה הַכְּלָל, כֹּל הַנּוֹגֵעַ בְּאַחַד מִכָּל אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד, חוּץ מִן הָאָדָם. פֵּרַשׁ, מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד:

כבר בארנו בראשון של כלים ראיית כל אב מאבות אלו הנימנין בכאן שהוא מטמא במגע ושהנוגע אינו מטמא בגדים בשעת מגעו וע"כ הוא מטמא אחד ופוסל א' ואפי' בשעת מגעו לפי מה שקבענו בהלכה השניה מן הפרק הזה אמנם אמרו כי כל נוגע באב מאבות הטומאות שבתורה כשפירש מטמא א' ופוסל א' והוא כלל שלם וכולל לכל האב הטומאה כי הדבר אשר נגע בו בין אדם בין כלים בין אוכלין כשפירש יהיה ראשון והוא יטמא השני והשני יפסול השלישי כמו שבארנו בטהרות וזכרנו בכאן:

ואמנם אמרו כי בשעת מגעו ג"כ שהוא מטמא ופוסל אחד חוץ מאדם ביאור זה הכלל מה שאספר לך וזה כי הוא אומר כי כל נוגע באחד משאר אבות הטומאות שבתורה הוא מטמא אחד ופוסל אחד ואפילו בשעת מגעו כי אשר תטמא ב' ויפסול אחד בשעת מגעו כבר קדם מניינם ומספרם ואין שם זולתן ואמנם אמרו חוץ מן האדם לפי שהמת הוא כשאר אבות טומאות ונוגע מטמא ב' ופוסל אחד בין בשעת מגעו בין לאחר פרישתו לפי שהוא אב הטומאה והוא לא זכרו בכלל אשר מנה שהן מטמאין ב' ופוסלים אחד ועל כן שנאו בכאן ודע כי שורף פרה ופרים ומשלח שעיר מטמאין בגדים כמו שבארנו בפתיחה אמנם עם זה אינן מטמאין ב' ופוסלין אחד אבל מטמאין אחד ופוסלין אחד כמו כל ראשון לטומאה ואל תחשוב כי זה שזכר הכלל אשר אמר ר' יהושע לפי שהוא מבואר ואמר כל המטמא בגדים בשעת מגעו ולא אמר כל המטמא בגדים גרידא ואלה לא במגע יטמאו בגדים אבל בהתעסקם עסק מיוחד והבן זה:

ובמי חטאת שאין בהם כדי הזייה. דאילו יש בהן כדי הזייה *[הנוגע בהן מטמא בגדים לפי שאי אפשר שיגע במים שלא יסיט אותן. והרי הוא מטמא שנים ופוסל א'. כך פסק הרמב"ם בפ"ו מהלכות אבות הטומאות [הלכה י"ג]. וא"ת ולעיל דקתני הנושא מי חטאת שיש בהן כדי הזייה. פי' הר"ב לפי שאינן מטמאים בגדים במגע. לא קשיא שהדין עמו. כדתנן במשנה ב' פ"ק דכלים. וחשוכי בגדים במגע. וא"ת ותקשה לפסק הרמב"ם. כבר הרגיש בזה הכ"מ [שם] ומפרש דממגע חשוכים. אבל מיטמאים מדין היסט. וכתב הר"י קורקוס דנ"מ לאם היו קרושין כגליד דליכא היסט. ע"כ. ומשום דלא פסיקא למי חטאת שיש בהן כדי הזיה שיטמאו במגע. שאם הם קרושין לא יטמאו. הלכך קתני לעיל הנושא. דמלתא פסיקא הוא *[ובהא דר"י קורקוס מתישב דהרמב"ם ורש"י לפרש דלא כמו שסובר הרא"ם בפרשת חקת בפסוק ומזה מי הנדה וגו']:

כל הנוגע. כתב הר"ב כגון אוכלים וכלים כו' וכן פי' הר"ש. ואין הלשון משמע כן. דהכי הל"ל בד"א באדם. אבל אוכלים וכלים הנוגעים באחד מכל אבות וכו'. והרמב"ם פי' זה הכלל כל הנוגע באבות הטומאות. ר"ל בשאר אבות הטומאות. כי אשר מטמא ב' ופוסל אחד בשעת מגעו. כבר קדם מנינם ומספרם ואין שם זולתן. אבל יש אבות הטומאות שלא מנה כאן. ולשונו בפתיחה לסדר הזה מספר אבות הטומאות ל"ב אבות אלו הן. השרץ. והנבלה. והמת. ואדם שנטמא במת. וכלים שנגעו באדם שנטמא במת. וכלים שנטמאו במת. וכלים שנגעו בכלים שנטמאו במת. ואדם שנגע בכלים שנטמאו במת. (וכלים שנגעו באדם שנגע בכלים שנטמאו במת). והאהל. והקבר. והש"ז. מי חטאת. ופרה אדומה. ופרים ושעירים הנשרפים. ושעיר המשתלח. וזב. וזבה. ונדה. ויולדת. מרכב. משכב. ובועל נדה. ודם טמאה. ורוק טמא. ומימי רגליו. וזובו של זב. ושכבת זרעו. ומצורע בימי ספרו. ומצורע בימי חלוטו. ובית מנוגע (ובגד מנוגע). עכ"ל בפתיחה *[והנה הנם ל"ג. אם לא שנחשוב הנשרפים לאחד. אע"פ שהם שני מינים. פרים. ושעירים]. וכתב עוד בפירושו. ואמנם אמרו חוץ מן האדם. ר"ל המת. לפי שהמת הוא כשאר אבות הטומאות. ונוגע מטמא ב' ופוסל אחד [כו'] והוא לא זכרו בכלל אשר מנה שהן מטמאים ב' ופוסלים אחד. ועל כן שונה בכאן ע"כ. והוקשה לו שהרי שורף פרה ופרים ומשלח שעיר. מטמאין בגדים. כמו ששנינו במשנה ג' פ"ח דפרה. ועוד בספ"ד. ולא נמנו בכאן עם המטמאין שנים ופוסלים א'. ומן זה הכלל מוכח דאין מטמאין אלא א' ופוסלים א'. ואמר דאה"נ דהכי הוא. ואל תחשוב שזה סותר הכלל אשר אמר ר' יהושע. לפי שהוא (באר) ואמר כל המטמא בגדים בשעת מגעו. ולא אמר כל המטמא בגדים גרידא. ואלה לא במגע יטמאו בגדים אבל בהתעסק עסק מיוחד והבן זה עכ"ל. ומעתה נפלה לה בבירא עמיקתא התימה שתמה הכ"מ בספ"ו מהלכות אבות הטומאות (הלכה ט"ו) דהיאך אפשר שיטמא בגדים ולא יטמאו אוכלים אלא להיות שני שהרמב"ם עצמו הוקשה לו זה ומשני לה שפיר דכללא דר"י לא איתא אלא למטמאים במגע גרידא: