הַזָּב בְּכַף מֹאזְנַיִם וְאֳכָלִין וּמַשְׁקִין בְּכַף שְׁנִיָּה, טְמֵאִין. וּבַמֵּת, הַכֹּל טָהוֹר, חוּץ מִן הָאָדָם. זֶה חֹמֶר בַּזָּב מִבַּמֵּת. חֹמֶר בַּמֵּת מִבַּזָּב, שֶׁהַזָּב עוֹשֶׂה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב מִתַּחְתָּיו לְטַמֵּא אָדָם וּלְטַמֵּא בְגָדִים, וְעַל גַּבָּיו מַדָּף לְטַמֵּא אֳכָלִין וּמַשְׁקִין, מַה שֶּׁאֵין הַמֵּת מְטַמֵּא. חֹמֶר בַּמֵּת, שֶׁהַמֵּת מְטַמֵּא בְאֹהֶל וּמְטַמֵּא טֻמְאַת שִׁבְעָה, מַה שֶּׁאֵין הַזָּב מְטַמֵּא:

טהור. הככר. ואע״פ שנפל מחמת היקש של זב, לא חשיב ליה כהיסט, משום דכוחה של כסוסטרא יפה:

אין חילוק בכאן בין כרע הזב או כרעו אוכלין טהורין שהרי הן אוכלין טמאין בהיסט הזב כמו שקדם מגע שהוא ככולו אמנם הצרכנו שם במשכב שיכרע כדי שישוב אב מאבות הטומאות כאילו ישב הזב עליו כמו שבארנו ואמרו ובמת הכל טהור ר"ל כי המת שיהיה בכף מאזנים ואוכלין ומשקין או כלים או משכבות בכף שניה בין אם כרעו הן או כרע המת הכל טהור לפי שהמת אינו מטמאמשכב ומושב כמו שיתבאר והוא ג"כ אינו מטמא כשהסיט ואחר כן אמר חוץ מן האדם כי כשיהיה המת בכף מאזנים והאדם בכף שניה וכרע החי נטמא בהיות נושא המת ופשוט הוא כי כ"מ שנאמר מת הכונה בו הדבר המטמא מן המת והוא כזית מבשרו ואבר ממנו ושאר מה שנתבאר בשני של אהלות וכבר ביארנו טומאת משכב ואמרנו שעניינה כשישב הזב אפי' על הבגדים מרובין והאחד על השני חוזר התחתון משכב הזב ואע"פ שלא נגע בו וזה בלבד בזב אמנם במת דין הכלים שתחתיו או הנוגע בהן שוין וכבר נתבארו דינים אלו בראשון של אהלות. אמר הקב"ה (ויקרא ט״ו:כ״ד) כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא ולא אמר כל המשכב אשר ישכב עליו יטמא והיה הענין חוזר על הזב קדם זכרו דקדקו מזה ואמרו הזב לא המת

וטומאת מדף הוא מה שאגיד לך וזה כי הזב וחביריו רוצה לומר זבה ונדה ויולדת כשהיה עליו למעלה ממנו אוכלין ומשקין נטמאו ואפילו אם היו בינו ובינם חציצות רבות וכן כשיש למעלה מן הזב כלים מונחים זה על זה הרי הכלי העליון טמא טומאת מדף ואע"פ שבינו ובין הזב חציצות רבות אמנם הכלי ההוא טמא טומאה קלה ר"ל שאינו אב הטומאה אבל דינו כדין כלים שנגעו בזב אשר מטמאין אוכלין ומשקין בלבד לא אדם וכלים וכבר נתבאר לך כי כל הכלים הראויים למשכב שתחת הזב כולן אב הטומאה ואין חילוק בין המשכב התחתון הדבק בקרקע או המשכב הדבק לגופו וכל הכלים אשר על הזב כולן ראשון לטומאה ואין חילוק בין הבגד הדבק בגופו מלמעלה ובין הבגד העליון אשר כנגד הרקיע הכל טמא טומאת מדף ואין הדין הזה במת אבל דין כלים שעל גבו או כלים שתחתיו או כלים שנגעו בו דין אחד לכולן והוא מה שנתבאר בב' של אהלות ותלמוד הענין הזה בזב מאמרו בו וכל כלי עץ ישטף במים אמרו בספרא מה בא זה ללמדנו אם ללמד שיטמא כלי שטף במגע הרי כבר נאמר והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו אם הנוגע בו מטמא כלי שטף במגע הוא עצמו לא יטמא כלי שטף במגע א"כ למה נאמר וכל כלי עץ ישטף במים אלא אלו אוכלין ומשקין וכלים שעל גבי הזב ואמרו עוד וכל כלי עץ ישטף במים מלמד שהוא עושה על גבו מדף והלשון הזה של מדף משתמשין בו בענין אחר של טומאה כמו שביארנו בי' של פרה ועל אותן הענינים אמרו בש"ס (נדה ד:) מאי מדף כדכתיב קול עלה נדף ר"ל כי הוא מענין התנועה ופירוש הזה אינו מן הגמרא אלא שכתבוהו בגליון מן פירוש סבוראי וכתבן המעתיק בתוך הדברים ולא נזכרו עליהן אמנם הענין אשר אנחנו בו בכאן עיקרו מנדף והוא יוצא ממאמרם ריחו נודף ר"ל יריח למרחוק הרבה והפליג הענין הזה על הזב אשר יטמא כלים שעל גביו ואפי' אם היה ביניהן חציצה רבה כאילו יעבור ריחו ויגיע אליהם ויטמאם על דרך הדמיון:

ואוכלין ומשקין בכף שנייה טמאים. כתב הר"ב בין כרע הזב בין כרעו אוכלים ומשקים. וכ"כ הר"ש. וז"ל הרמב"ם אין חילוק בכאן. בין כרע הזב או כרעו האוכלים. שהרי הן טמאים בהיסט הזב כמו שקדם (ברפ"ג) מגע שהוא ככולו. אמנם הוצרכנו שם במשכב שיכרע כדי שישוב אב מאבות הטומאות כאלו ישב הזב עליו כמו שביארנו ע"כ. ועיין בפרק דלקמן משנה ב':

ובמת הכל טהור. חוץ מן האדם. ה"מ נמי למיתני ובנבלה הכל טהור חוץ מן האדם. וכדתנן בפרק דלקמן משנה ג':

ובמת. פשוט הוא. כי כל מקום שנאמר מת הכוונה בו הדבר המטמא מן המת. והוא כזית מבשרו. ואבר ממנו. ושאר מה שנתבאר בשני של אהלות. הרמב"ם:

הכל טהור. לשון הר"ב דכל שהמת נישא עליו כגון בכף מאזנים לבד מאהל. טהור. וכן לשון הר"ש ותנן במשנה ג' פרק דלקמן כל הנישא ונושא ע"ג המת טהור. חוץ מן המאהיל ואדם בזמן שהוא מסיט. ופירשו חוץ מן המאהיל. דאפשר להיות נושא ונישא ולא יאהיל. כגון עלייה מפסקת כו' ונמצא דכגון בכף מאזנים אינו ענין למאהיל. לכך נראה בעיני שנכון הוא להגיה לבד מאדם. אלא מדתנן הכי בהדיא חוץ מן האדם. לא היו צריכים לפרש לבד מאדם. ולפיכך לא שלחתי בו יד:

חוץ מן האדם. כתב הר"ב מפני שהסיטו וכו'. בפ' בתרא דנדה (דף סט). מי לא מטמא במשא. ובפרק דלקמן משנה ג' מפרש דאין משא מת מטמא אא"כ הסיט. וכ"פ הר"ש ומפרש הסוגיא דנדה. ושם כתבתי (ד"ה והאדם) דלהרמב"ם ליתא:

וחומר במת מבזב שהזב עושה כו'. נראה בעיני דחסורי מחסרא חומר בזב מבמת שהזב עושה כו'. אבל מצאתי בנא"י שהוגה וחומר שוב בזב מבמת שהזב כו' וכן הוא בנוסחת מהר"ם:

מדף. כתב הר"ב לשון טומאה קלה כדכתיב קול עלה נדף. ורמב"ם פי' מלשון ריחו נודף כו' וז"ל הרמב"ם הלשון הזה של מדף משתמשים בו בענין אחר של טומאה כמו שבארנו בפ"י של פרה. ועל אותו ענין אמרו בגמרא (נדה דף ד') מאי מדף כדכתיב קול עלה נדף ר"ל כי הוא מענין התנועה. ופי' הזה אינו מן הגמרא אלא שכתבוהו בגליון מן פי' רבנן סבוראי וכתבן המעתיק בתוך הדברים. ולא נזהרו עליהן. אמנם הענין אשר הנחנו בו *מכאן (מטומאת מדף) עקרו מנדף. והוא יוצא מאמרו ריחו נודף ר"ל יריח למרחוק הרבה (השאילה) הענין הזה על הזב כו' כאילו יעבור ריחו כו' על דרך הדמיון ע"כ. ושם ברפ"י דפרה מפרש גם בטומאת מדף שבכאן מאותו הענין. שכתב שהוא כאלו הגיע אליו תנועה חלו?שה מן הזב לסמיכתו עליו. ע"כ:

לטמא אוכלין ומשקים. ולמדו הענין הזה בזב מאמרו בו כל כלי עץ ישטף במים. אמרו בספרא מה בא זה ללמדנו אם ללמד שיטמא כלי שטף במגע. הרי כבר נאמר והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו. אם הנוגע בו מטמא כלי שטף במגע. הוא עצמו לא יטמא כלי שטף במגע. א"כ למה נאמר וכל כלי עץ ישטף במים. אלא אלו אוכלים ומשקים וכלים שע"ג הזב. ואמרו עוד וכל כלי עץ ישטף במים מלמד שהוא עושה על גביו מדף. הרמב"ם. ומ"ש הר"ב ואלו כלים שתחתיו פי' הראויים למשכב ומושב כדתנן במשנה ב' פרק דלקמן:

מה שאין המת מטמא. אמר הקב"ה כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא. ולא אמר כל המשכב אשר ישכב עליו יטמא. והיה הענין חוזר על הזב הקודם זכרו. דקדקו בזה ואמרו הזב לא המת. הרמב"ם. ומ"ש הר"ב וע"ג מדף כו' מ"מ אם היה המת בבית סמוך לשמי קורה (עיין בריש פסחים) וכו' כה"ג בזב טמא מתחתיו כו' כדתנן בפרק דלקמן משנה ב'. אבל הנה יצא * ל' הר"ב במה שלא נכנס בו. אבל הר"ש כתב וע"ג מדף כו' ויש לפרש כגון עלייה מפסקת. דאם המת בעליה ומשכבות ומושבות בבית עד שמי קורה. והנסרים נכפפין מכובד המת. ומכבידין על המשכבות. או שהמת בבית כו'. אבל הר"ב הואיל וכבר מצא חילוק בין זב למת במתחתיו שבזב מטמא אדם לטמא בגדים משא"כ במת לכך לא ראה להעתיק אם המת בעלייה כו'. ושאני הר"ש שאע"פ שכתב ג"כ החילוק הזה. הרי הקשה עליו משום דעל גבי מדף במת נמי כו' וכתב ע"ז ויש לפרש כו' כלומר שמפרש בין מתחתיו בין על גביו בענין אחד. משא"כ הר"ב שהכניס הפירכא דגבי על גביו מדף ולא בלשון קושיא אבל הניח החילוק דבמתחתיו. ונמצא שאין רצונו אלא לפרש בעל גביו בלבד. ואע"פ שאין ענינו שוה לבמתחתיו. לכך לא שלחתי יד להגיה בלשון הר"ב ולהוסיף החלוקה דאם המת בעלייה כו' אבל ודאי דסוף דבריו שלא בדקדוק כתבם. שהיה לו לקצר. ולא לכתוב אלא דבכה"ג בזב טמא לטמא אוכלים ומשקים. ובמת טהור. והמגיה כן לא הפסיד. ודין זה דבמת כתבו עוד הר"ב בפרק דלקמן משנה ג'. ושם אפרש בס"ד. ובמסכת עדיות פ"ו משנה ב' מפרש הר"ב משא"כ המת דאין טמאין אלא ראשון ושני ושלישי. בין מתחתיו בין מעל גביו. וכן פי' שם הרמב"ם. גם בחיבורו ספ"ה מה' טומאת מת (הלכה י"ד):