הַזָּב וְהַטָּהוֹר שֶׁיָּשְׁבוּ בִסְפִינָה אוֹ בְאַסְדָּא אוֹ שֶׁרָכְבוּ עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בִּגְדֵיהֶם נוֹגְעִים, הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִים מִדְרָס. יָשְׁבוּ עַל הַנֶּסֶר, עַל הַסַּפְסָל, עַל הַגָּשִׁישׁ שֶׁל מִטָּה וְעַל הָאַכְלוֹנָס, בִּזְמַן שֶׁהֵן מַחְגִּירִין, עָלוּ בְאִילָן שֶׁכֹּחוֹ רַע, בְּסוֹכָה שֶׁכֹּחָהּ רַע, בְּאִילָן יָפֶה, בְּסֻלָּם מִצְרִי בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ בְּמַסְמֵר, עַל הַכֶּבֶשׁ וְעַל הַקּוֹרָה וְעַל הַדֶּלֶת בִּזְמַן שֶׁאֵין עֲשׂוּיִין בְּטִיט, טְמֵאִים. רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר:
הטקסט מוצג עם ניקוד
הזב והטהור או באסדא. עצים גדולים קשורים ביחד ונותנים אותם בים או בנהר, ומשימין עליהם נס ומוליכים אותם ברוח אל מחוז חפצם. ובלשון מקרא קרויין דוברות, ואני אשימם דוברות בים (מלכים א ה ט). ונקראים נמי רפסודות, ונביאם לך רפסודות על ים יפו (דברי הימים ב ב טו):
כיון שהגיעה תנועה לכלים האלה מגוף הזב הרי כבר טימאם והויא מדרסו כיון שבכחו הניעם כאילו נתלה באלו הכלים או נשען עליהן וכן האדם עצמו שהניעו הזב נטמא אמר יתברך (ויקרא ט״ו:י״ב) וכלי חרש אשר יגע בו הזב ישבר ואמרו (שם ו) וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר מה בו האמור להלן מאוירו אף כאן מאוירו ומשום שנתבאר לנו בקבלה המורה עליו בג"ש שהזב לא יטמא כלי חרס אלא מאוירו אבל כשנגע בו מאחוריו אינו מטמא אמרו מאחר שלמדנו שאינו מטמא אותו אלא מאוירו מה ת"ל אשר יגע בו מגע שהוא ככולו הוי אומר הסיטו ועל כן הוא העיקר אצלינו שהזב מטמא בהיסט והוא ההיסט אשר יסיט הזב לטהור כמו שיהיה האיש הטהור על קצה קורה יניע הזב הקצה האחר עד שיתחדש לטהור תנועה מחמת הזב הרי כבר נטמא ואם היו בגדים ראויים למדרס הוויין מדרס בתנאי שיהיו יושבים בספינה וכיוצא בה או רוכבים על גבי בהמה אשר אפשר שידרס עליהן אבל כשהן כלים שבאה להן תנועת ההיסט לבד הרי אלו טמאים כאילו נגע בהן אמנם כשהן יושבים או רוכבים אנו חוששים שמא דרס:
ואסדה. בלשון ערבי מערי"ה והיא ספינה קטנה מאד עוברים בה הנהר:
וספסל. כסא:
וגשיש. עצים ששמים בארץ תחת לוחות המטה שלא יפסדו:
וכלונס. קורה:
מחגירין. לשון חגר ר"ל כשיושבים עליהם בני אדם (נוטע) [נענע] בהם לכאן ולכאן.
ואילן שכחו רע ר"ל חלוש בענין שיטה באנשים אשר עליו.
וכבש גשר של עץ ושמור העיקר והוא היסט הזב כי עליו נבנו חוקי המסכתא ודיניהן ואין הלכה כרבי יהודה:
בספינה כתב הר"ב שהספינה קטנה כו' עיין בריש משנה ג':
*[או באסדא. פי' הר"ב עצים גדולים כו'. עיין מ"ש בזה במשנה ו' פ"ד דברכות]:
אף ע"פ שאין בגדיהם נוגעים. פי' הר"ב שאין בגדי הטהור נוגעים בבגדי הזב דליכא למיחש שמא ישב עליהם הזב. מהר"ם:
הרי אלו. עיין ברפ"ד לקמן:
טמאים מדרס. כתב הר"ב ופעמים שמכריע הזב הטהור כו' ולפי שאינו בודאי נראה שטומאתו בספק *(ועיין בסוף משנה דלקמן בפי' הר"ב) וכן דעת הרמב"ם פ"ט מה"מ [הל' ד'] אלא שכתב שטומאתו ספק שמא דרס הזב עליהן ולהראב"ד אין כאן טומאת ספק. ומ"ש הר"ב וילפינן טומאת היסט וכו' מה בו האמור להלן מאוירו. שכן כל המתבשל אין כולו נוגע בו אבל יש מקצתו באוירו. וזה הוא שבא ג"ש ללמדנו. דאילו בא לתוכו ונוגע פשיטא ולא צריכא דמה לי נוגע בחוצה לו או נוגע בתוכו אלא באה ללמדנו שיטמא מאוירו. וכך פי' בקרבן אהרן. ומ"ש הר"ב ומה ת"ל אשר יגע בו. דפשיטא מי גרע משאר טומאות שמטמאות כלי חרס מאוירן כיון דכתיב גבי שרצים למה לי למכתביה הכא. רש"י פ"ט דשבת דף פ"ג. ומ"ש הר"ב ואם היה טהור כו' דגבי אדם נמי כתיב וכל אשר יגע בו הזב. ואי משום מגע הא כתיב נוגע בבשר הזב. אלא להביא מגעו שהוא ככולו ואיזה זה היסטו. רש"י שם. ומ"ש הר"ב שהתנועע הטהור כו' ונטמאו בגדיו טומאת מדרס. והוא שכרע הטהור כדתנן בפ' דלקמן. וכמ"ש הר"ב בס"פ דלעיל. אבל אם כרע הזב לא נטמא הטהור לטמא בגדים אלא נעשה ראשון. ולשון הרמב"ם בפ"ח מה' משכב הואיל ונתנדנדו מחמת הזב הרי זה כמו שנגע בהן וטמאין ונעשו ראשון לטומאה וכו'. הנה למדת שהאדם הטהור שהסיט את הזב נטמא. משום נושא זב. והזב שהסיט את הטהור בין אדם בין כלים אפילו כלי חרס טמאין מפני שהנדת הזב לאחרים כאילו נגע בהן. ע"כ:
האכלונס. מפורש במשנה ג' פ"ב דר"ה:
בזמן שהן מחגירין. כתב הר"ב נמצא נשען הזב על הטהור והטהור על הזב וכ"כ עוד הר"ב לקמן בד"ה על אילן יפה כו' ומ"מ אין טומאתן שוה כדפי' לעיל. ועיין בפי' הר"ב דמשנה לקמן ובסוף פרקין:
*[באילן. והר"ב העתיק על אילן. ועיין בפרק דלקמן מ"ש בסוף משנה ג']:
בסוכה. והר"ב העתיק בשוכה בשי"ן. וכן במשנה ב' פ"י דב"ק נכתב בסמ"ך והעתיק הר"ב בשי"ן וכן בכתוב גבי אבימלך בס' (שופטים ט׳:מ״ח) ויכרת שוכת עצים. ובמשנה ב' פ"ק דמכשירין גרסינן נמי בסמ"ך. וכן העתיק הר"ב לקמן פ"ד משנה ג':
שכחה רע. כתב הר"ב כל שנטמנת באחיזתה שהאוחז בה טומנה בכף ידו. בפ"ט דב"מ דף ק"ה כל שנחבאת בחזיונה ופרש"י כלשון הר"ב. וכתבו התוספות תימה אמאי קרי אין כחו רע לפי שאינה נחבאת באגרופו שלא רותת תחתיהן. ע"כ. אבל לשון הרמב"ם בפ"ח מה' משכב בסוכה שכחה רע והיא שנחבא בה ודוחק אותה תזוז בו ופי' הכ"מ שר"ל כשאיחז בה והיא נחבאת תוך ידו וכופף אותה היא מזיזה אותו:
בסולם מצרי. מפורש במשנה ו' פ"ג דב"ב:
הדלת. מהר"ם הגיה ונקד הדלית בכולה מכילתין. ונ"ל שדעתו כאותה ששנינו ברפ"ד דפאה:
