יוֹם הַכִּפּוּרִים אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה וּבִרְחִיצָה וּבְסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. וְהַמֶּלֶךְ וְהַכַּלָּה יִרְחֲצוּ אֶת פְּנֵיהֶם, וְהֶחָיָה תִנְעֹל אֶת הַסַּנְדָּל, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:
הטקסט מוצג עם ניקוד
יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה. אע״ג דבאכילה ושתיה ענוש כרת משום דבעי למתני שאר ענויין דלית בהו כרת תנא אסור. והני ה׳ ענויין כנגד ה׳ ענויין הכתובים בתורה, דשבת שבתון דאמור אל הכהנים ושבת שבתון דאחרי מות ובעשור לחודש דחומש הפקודים ואך בעשור לחודש דאמור אל הכהנים והיתה זאת לכם לחקת עולם דאחרי מות בכולהו כתיב תענו ועניתם. והני דמתניתין נמי חמשה ענויין נינהו, דשתיה ואכילה אחת הן:
יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה כו':לא בארה התורה מניעה מאלו הדברים ביום צום כפור אבל אמר הכתוב לשון עינוי חמש פעמים. אמר (ויקרא כ״ג:ג׳) שבת שבתון ואמר (שם טז) שבת שבתון ואמר (במדבר כ״ט:ז׳) ובעשור לחדש ואמר (ויקרא כ״ג:כ״ז) אך בעשור לחדש ואמר (שם טז) והיתה זאת לכם ובאה הקבלה כי באו לאסור חמשה דברים מהנאת הגוף והם האכילה והשתיה והרחיצה במים וסיכה בשמן ונעילת הסנדל ותשמיש המטה. ובא בכל אחת מאלו המלות בספרים מלת עינוי לפי שהם רמזים ואסמכתות ועיקר איסורם קבלה וכולן יתחייב העושה אחת מהן מכת מרדות.
וזהו ענין אמרם אסור. מלבד האכילה והשתיה שהוא חייב כרת כשאכל שיעור הנזכר. ואם אכל פחות מכשיעור הוא אסור וחייב מכת מרדות אמר הש"י בעונש העינוי (שם כג) והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה ובאה הקבלה דבר שהנפש תלויה בו זו אכילה ושתיה. ואמרו המלך והכלה המלך צריך שיהיה עמו הנוי אמר (ישעיהו ל״ג:י״ז) מלך ביפיו תחזינה עיניך. וכן הכלה כדי שלא תתגנה על בעלה ולפיכך התרנו להם רחיצת פניהם.
וכותבת גסה תמרה גדולה אמרו כותבת הגסה שאמרו חסירה מכביצה. ופירוש גרעינתה ידוע.
ומלא לוגמא הוא שישתה כל כך שכשמסלק אותו לצד אחד מפיו יהיה אותו הצד בולט ונראה. וממה שאתה חייב לזכרו תמיד כי כל השיעורים שהם בכל התורה הם הלכה למשה מסיני. והלכה כרבי אליעזר:
אסור באכילה ושתיה. כתב הר"ב אע"ג דענוש כרת באכילה ושתיה דכתיב (ויקרא כ״ג:ל׳) והאבדתי את הנפש ההיא. ענוי שהיא אבידת נפש. ואיזה זה אכילה ושתיה. גמרא דף ע"ד ע"ב. ומ"ש ה' ענויין כנגד ה' ענויין הכתובים בתורה וכו'. דכי כל הנפש אשר לא תעונה לא קחשיב דלא חשיב אלא צוויין. אבל האי דלא ציווי הוא לא קחשיב. תוספות דף ע"ו ע"א. ומ"ש משום דבעי למתני כו' דלית בהו כרת. למה שפסק במשנה דלקמן דחצי שיעור נמי דאורייתא. היה יכול לכתוב ג"כ דלחצי שיעור תנן אסור. וכדאיתא בגמרא. ומ"ש הר"ב שבת שבתון דאמור כו'. וכן לשון הרמב"ם. וכ"כ הרי"ף. וטעמא דבלבול הסדר לא ידענא. ובתוס' כתבו דרוב ספרים גורסים ובעשור אך בעשור. שבת שבתון. ושבת שבתון והיתה לכם. וטעמא דמקרא דובעשור מיניה נפקא לן פירושא דעינוי לעיל. יכול ישב בחמה ובצינה ויצטער ת"ל (שם) כל מלאכה לא תעשו. והיינו ההוא קרא דובעשור. דכתיב ביה ועניתם את נפשותיכם כל מלאכה לא תעשו. וכיון דכתיב לבסוף קא מייתי לכולהו מלמטה למעלה. וי"ס שגורסים שבת שבתון. אך בעשור. ובעשור. והיתה לכם. ועל אותה גירסא אין אדם יכול ליתן טעם עכ"ל ומ"ש הר"ב דאכילה ושתיה חד. עיין בפירושו למ"ג:
באכילה ובשתיה וברחיצה. אכילה ושתיה דאקרו ענוי מנלן. כתיב הכא תענו. וכתיב (דברים ח׳:ג׳) ויענך וירעיבך. ש"מ דרעבון אקרי ענוי. רחיצה. דכתיב (מלכים א' כ') כי נשאת את ארון ה' אלהים לפני דוד אבי וכי התענית בכל אשר התענה אבי וכתיב התם (שמואל ב י״ז:כ״ט) כי אמרו העם רעב ועיף וצמא. וכתיב (משלי כ״ה:כ״ה) מים קרים על נפש עיפה. ולא כתיב בנפש. ש"מ עיף מרחיצה הוא. סיכה דכתיב בדניאל [י'] לחם וגו' וסוך לא סכתי וכתיב (שם) כי מן היום וגו'. ולהתענות. וכתבו התוספות דכמה ענויין של צער עשה דניאל ואנן לא גמרינן אלא סיכה משום דרשא דבמשנה ד' פ"ט דשבת מותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו (תהילים ק״ט:י״ח) ומההוא דרשא לחודא לא סגי דאם כן ליתסר אפי' סיכה שאינה של תענוג כשתייה להכי אייתי קרא דדניאל דכתיב ביה להתענות. תשמיש המטה דכתיב (בראשית ל״א:נ׳) אם תענה את בנותי ואם תקח נשים תענה מתשמיש. תקח צרות. גמ':
המלך והכלה כו' והחיה כו'. דאסורא דידהו לאו דאורייתא וקראי אסמכתא בעלמא כמ"ש הרמב"ם והרא"ש והלכך הקילו בו דהם אמרו והם אמרו. וא"נ דאורייתא כיון דלא פורשו בהדיא בקרא קילי טפי דמסרן לחכמים והם יכולין להקל ולהתיר כפי מה שנראה להם. הר"ן. ועיין ריש מסכת מ"ק. [*ומ"ש הר"ב והלכה כר"א וכ"כ הרמב"ם וטעמא הואיל ופירשו בגמרא דבריו. המגיד סוף הלכות שביתת עשור]:
