שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִצְוָתָן שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין בְּמַרְאֶה וּבְקוֹמָה וּבְדָמִים וּבִלְקִיחָתָן כְּאֶחָד. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שָׁוִין, כְּשֵׁרִין. לָקַח אֶחָד הַיּוֹם וְאֶחָד לְמָחָר, כְּשֵׁרִין. מֵת אֶחָד מֵהֶן, אִם עַד שֶׁלֹּא הִגְרִיל מֵת, יִקַּח זוּג לַשֵּׁנִי. וְאִם מִשֶּׁהִגְרִיל מֵת, יָבִיא זוּג אַחֵר וְיַגְרִיל עֲלֵיהֶם בַּתְּחִלָּה, וְיֹאמַר, אִם שֶׁל שֵׁם מֵת, זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַשֵּׁם יִתְקַיֵּם תַּחְתָּיו. וְאִם שֶׁל עֲזָאזֵל מֵת, זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יִתְקַיֵּם תַּחְתָּיו. וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה, שֶׁאֵין חַטַּאת צִבּוּר מֵתָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, תָּמוּת. וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, נִשְׁפַּךְ הַדָּם, יָמוּת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. מֵת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, יִשָּׁפֵךְ הַדָּם:

שני שעירי. במראה. שניהם לבנים או שניהם שחורים.

שני שעירי יום הכפורים מצותן שיהיו שניהן שוין כו':החזיר מלת שני בשעירי יום הכפורים שלשה פעמים והוא אמרו [ויקרא טז] ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים. ואמר ולקח את שני השעירים. ואמר ונתן על שני השעירים גורלות. ובאה הקבלה שיהיו שניהן שוין במראה ובקומה ובדמים. ואמרו מצוה ולא אמרו חובה לפי שאמר אחר כך השעיר ולא אמר האחד יראה שרוצה בו שעיר מ"מ.

ואמרו בכאן ויאמר אם של שם מת ואם של עזאזל מת אינו רוצה שיאמר השני מאמרים להוציא את הספק כמו שאמרנו בפסחים אם גדי אמר לי רבי ואם טלה אמר לי רבי כי אינו ספק אצלו כיון שאחר הגורל מת אחד מהם אבל הוא מספר איך יהיה מאמרו אם של שם מת או איך יאמר אם של עזאזל מת.

ואמרו והשני ירעה עד שיסתאב רוצה בו השני מן השנים שהגריל עליהם בסוף כי פסק ההלכה אין בעלי חיים נדחין.

וענין מיתה שתאסף לבית ויניחוה עד שתמות וידוע כי שעירי יום הכפורים הם חטאת ציבור אמר השם יתברך [שם] ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת. ואין הלכה כרבי יהודה:

במראה בקומה ובדמים ולקיחתם כאחד. פירש הר"ב דג' קראי כתיבי כו' במראה בקומה ובדמים והכי איתא בגמרא דהכא ודספ"ק דשבועות וקשיא לקיחתן כא' מנלן ולפי' התוספת שכתבו דלר"ש מראה וקומה שקולים הם ומחד קרא נפקא. ודמים מחד קרא נפקא. והשלישי מיבעי להיקש לענין כפרה איכא למימר דדמים ולקיחתן כאחד נמי מחד קרא נפקו דכמו שאמרו דמראה וקומה שקולים והיינו טעמא ששניהם דברים שבגופן של השעירים ה"נ דמים ולקיחתן כאחד שקולים ששניהם דברים שחוץ לגופן. ותלמודא דלא נקט אלא תלת לא מפקי הרביעי אלא דנקט קצתם והוא הדין לכולהו. והשתא דאתית להכי איכא למימר לרבי יהודה נמי דפליג אדר"ש ומצריך לתלתייהו להיקש דשוין דס"ל דמראה וקומה שקולים הם ומחד קרא נפקי ואינך תרי חד לדמים וחד ללקיחה. א"נ איפכא דדמים ולקיחה שקולים ומחד קרא נפקי ומראה וקומה בעי תרי קראי ובהכי ניחא טפי דנקטינן מראה וקומה ודמים ולא נקט נמי לקיחתן כאחד משום דלר' יהודא הוי לקיחה בכלל דמים: ואף

ע"פ שאינן שוים כשרים. דכתיב שעיר שעיר ריבה. גמרא. וכתב הרמב"ם דהל"ל האחד ומדנקט שעיר יראה שרוצה בו שעיר מכל מקום:

והשני ירעה. פירש הר"ב שני שבזוג שני וכו' שאין ב"ח נדחים. דיליף ממום עובר דאע"ג דלא חזי השתא כי הדר מיחזי שפיר דמי דכתיב (ויקרא כ"ב) כי משחתם בהם מום בם בם הוא דלא ירצו הא עבר מומן ירצו הכא נמי לא שנא. והואיל ולא אדחו מצוה בראשון. ועיין משנה ו' ז' פ"ט דפסחים:

*)רבי יהודה אומר תמות ועוד אמר ר"י וכו'. דהא דאמר ר"י תמות לאו על אותו שאמר ת"ק ירעה שהוא שני שבשני אלא דפליג על ז"ש שאין חטאת ציבור מתה וקאמר איהו דתמות והדר קאמר ועוד כו' לאשמועינן דבעלי חיים נדחין ס"ל. ותמות דקאמר ברישא לאו אההוא דאמרי רבנן ירעה קאי ובתרתי אתי לאפלוגי. גמרא. ופירש תמות כתב הר"ב [*שמכניסין כו'. ולא כתב כן] במשנה ד' פ"ד דנזיר: [*ועיין מ"ש ברפ"ד דתמורה]: