וחולקים חלק אחד. פירש הר"ב חלק כאחד כו' דקסבר האי תנא אין חולקין כו' כלומר ולא קיימא לן כוותיה דהאי תנא רבי יהודה הוא ולטעמיה דס"ל מעלין מתרומה ליוחסין ולא קיימא לן הכי כמו שאכתוב בס"ד במשנה ח' פ"ב דכתובות. ומיהו תו סתם לן תנא דאין חולקין כו' בסוף אותו פרק ויש לי בזה קושיא בדעת הרמב"ם בחבורו כמו שאכתוב במשנה ח' פרק ב' דכתובות:
ושחררו. מפרש בגמרא אימא כופין אותם ומשחררין זה את זה דלישא שפחה אינו יכול. בת חורין אינו יכול. כדתנן במשנה ה' פ"ד דגיטין:
ואינן מיטמאין למתים. כתבו התוספות תימה לר' יצחק דאמאי לא קתני נמי ואין סופגין את הארבעים כדקתני בסיפא ואי משום דקתני בסיפא לא חש לשנותו הא קתני ואין מיטמאין למתים ואף על גב דתנא בסיפא ע"כ. אבל ואין חולקין בקדשי המקדש כו' לא חש למתני ברישא משום דתנן להו בסיפא:
סופגין. פירש הר"ב במשנה ה' פרק ו' דזבחים:
אינן משלמין קרן וחומש. אבל צריכין להפריש משום כפרה. תוספות:
ואינן חולקין על הגורן. שהמשוחרר ישראל הוא. רש"י. וכתבו התוספות ואפילו יבואו שניהם על הגורן ויהיו מתנין אם כהן אני תנו לי בשבילי ואם חבירי כהן תנו לי בשבילו אפ"ה אין חולקין כיון דאין אוכלין דילמא אתי לידי תקלה: ואין נותנים להם קדשים. פירש הר"ב להקריב. וכן פירש רש'"י בלשון ראשון ומלתא דפשיטא שאסורים להקריב. אלא נ"ל דהכי קאמר שאין נותנים להם קדשים להקריב ושהם יתנו אח"כ לכל כהן שירצו אפילו שאינו במשמר ועיין לקמן:
ואין מוציאים שלהם מידם. פירש הר"ב כגון אם נולד להם בכור כן פירש רש"י בלשון אחר ולאותו פירוש מפרש נמי ואין נותנים להם בבכור אבל לפירוש קמא שפירש הר"ב להקריב מפ' ואין מוציאין וכו' ואם היו חייבים חטאת או אשם או עולה אין כופין אותם לתתם לאנשי משמר ולהיות עבודתם ועורם לאנשי משמר דכל חד אמר אנא כהן אנא וכהן מקריב בכל שעה שירצה ואפילו במשמר שאינו שלו אלא או יקריבו להם קרבנותיהן ויחזרו להם הבשר [* והעור] ויתנום לכל מי שירצו או אלו יעשו שליח כל כהן שירצו להקריב [* את קרבנם או ישהו את קרבנם עד שיתרצו הם לתתם לאנשי משמר.] ע"כ. [והכי ה"ל להר"ב לפרש] ואי משום שהקשה על זה בקו' מפרק הגוזל קמא דהיכא דלא מצי עביד עבודה שליח נמי לא מצי משוי. הרי תירצו התוספות דשאני הכא שאם יבא אליהו ויאמר שהוא כהן היה ראוי לעבוד עבודה כמו חולה וזקן שנותן לאיזה משמר שירצה הואיל וע"י הדחק ראוי לעבוד עבודה כדמפורש בהגוזל וכן מצא הר"ר אלחנן בהדיא בירושלמי דמסיק דהתערובות עבדינן להו כזקן וחולה דתנינן אין מוציאין שלהם מידם ע"כ. ועוד שראוי היה לו לפרש רישא וסיפא בחד מחתא. ומ"ש הר"ב כגון לרבות חרמים דדכותיה דבכור. כמו שפירש רש"י בבכור וחרמים:
ובכורו יהא רועה. השתא אורי לה מאי עביד בבכור שלו. רש"י:
יהא רועה וכו'. אפילו בזמן הבית דהא לא מצו למכייפינהו למיתן לכהנים לאקרובי ולאכול את בשרו ואינהו נמי לא מצי למיתביה לכהן ולהחזיר להן הבשר דבכור תם אינו נאכל אלא לכהנים דכתיב ביה (במדבר י״ח:י״ח) ובשרם יהיה לך כחזה התנופה הלכך ירעה עד שיסתאב ומותר לשוחטו במדינה ויאכלוהו הם דבכור בעל מום אין בו משום זרות אלא משום גזל דמתנת כהונה והכא גזל ליכא דהמוציא מחבירו עליו הראיה. רש"י:
עד שיסתאב. שיפול בו מום ופירשו הר"ב במשנה ט' פרק בתרא דמנחות:
ונותנים עליו חומרי כהנים וכו'. פירש הר"ב שמנחתן נקמצת וכו' ואין שיריה נאכלין אלא נשרפה כו' ואפ"ה צריכה קמיצה דמנחה שלא נקמצה פסולה כזבח שלא נשחט רש"י. ומ"ש הר"ב נשרפה ולא כתב קריבה משום דלא קריבה על המזבח. כדאיתא בגמרא דאקרי כאן כל שממנו לאשים בבל תקטירו כמ"ש הר"ב במשנה ד' פרק ח' דזבחים ומש"ה אינה קריבה אלא נשרפת בבית הדשן כההיא דתנינין במשנה ג' פרק ג' דסוטה:
