יָדַיִם ג׳ · ד׳

גִּלָּיוֹן שֶׁבַּסֵּפֶר, שֶׁמִּלְּמַעְלָן וְשֶׁמִּלְּמַטָּן שֶׁבַּתְּחִלָּה וְשֶׁבַּסּוֹף, מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁבַּסּוֹף אֵינוֹ מְטַמֵּא, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ עַמּוּד:

הטקסט מוצג עם ניקוד

על המשנה הזו

משנה יָדַיִם ג׳ ד׳, מתוך מסכת יָדַיִם שבסדר טהרות. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

ברטנורא

רבי עובדיה מברטנורא · איטליה, המאה ה־15

את שנטמא באב הטומאה. כלומר, אוכלים וכלים שנטמאו באב הטומאה:

נחלת הכלל

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

גליון הוא אשר ישאר בלא כתיבה על הכתיבה ותחתיה ובין הדפין ובתחלת הספר ובסופו ורבי יהודה אומר כי אשר ישאר בסוף כל זמן שלא יעשה לו עמוד שיגלל עליו הספר ותכלול אותו קדושת הספר עדיין הוא חול לפי שאפשר שיחתוך מה שנשאר בלא כתיבה ואין הלכה כרבי יהודה:

נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

גליון. מלשון קח לך גליון גדול וכתוב עליו (ישעיהו ח׳:א׳) וכן כל החלק שלא נכתב עליו. אע"פ שהקלף בעצמו כלו כתוב. נקרא אותו החלק מבלי כתיבה. בשם גליון:

שמלמעלן ושמלמטן וכו'. ליכא למימר דלהכי מפרש ואזיל לכל הני. לאפוקי שבין הדפין. שהרי הרמב"ם כתב בפירושו ובין הדפין. והכי תניא בפי"ו דשבת דף קט"ז שבין פרשה לפרשה שבין דף לדף. אלא נ"ל דה"ק שעדיין מלמעלן ומלמטן כו' ולאפוקי כשאינן מחוברין וכדמשמע התם בשבת וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מאה"ט [הלכה ו']. והשתא נקט קצתן. וה"ה לאינך:

ובסוף. מה שכתב הר"ב דאמרינן בפ"ק דב"ב. בדף י"ג:

עד שיעשה לו עמוד. כי אשר ישאר בסוף. כל זמן שלא יעשה לו עמוד שיגלל עליו הספר. ותכלול אותו קדושת הספר. עדיין הוא חול. לפי שאפשר שיחתוך. הרמב"ם:

נחלת הכלל

תפארת ישראל - יכין · יָדַיִם ג׳ ד׳

א׳
להיות תחלות דאף דהנוגע הנ"ל אפילו קודם פרישתו מטומאה אינו מטמא אדם [וכ"ח]. עכ"פ מטמא את הידים שנגע בהן. אפילו לאחר שפירש מהטומאה [כרפ"ה דזבים]. ונ"ל דפלוגתייהו. דלר"ע כיון דהמגיע הי' קודם פרישתו אהט"ו. גזרו בכל הנוגע בו. אטו נוגע באהט"ו אחרת. ולחכמים דין הנך ידים ככל סתם ידים שהן שניות. וכדמסיק בתשובתן לר"ע. ומשום הכי פליג להו לב' בבי. משום דבכל חדא איכא טעמא אחרינא לר"ע:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

רש״ש · יָדַיִם ג׳ ד׳

א׳
בהרע"ב ודוקא כשאין שם אלא תורה לבדה כו'. תמוה דהא תנא בב"ב (יד) ס"ת נגלל לאמצעיתו ועושה לו עמוד אילך ואילך. וא"כ בין בראשו ובין בסופו א"צ אלא כדי לגול עמוד וכדמוקי ר"א שם להברייתא דתחלת ספר וסופו כדי לגול (דמשמע דשיעור אחד להן ע"ש) בס"ת:
ב׳
תוי"ט ד"ה שלמעלן. אלא נ"ל כו' ולאפוקי כשאין מחוברין כו'. בזה היה טוב ליישב תמיהת הר"ן על הרי"ף (והרמב"ם) שם בשבת בבעיא דגליונין ע"ש. אבל כיון דהגמ' לא אייתי לה למיפשט הבעיא ש"מ דליתא לדברי התוי"ט. אלא נראה דלרבותא נקטינהו להני אף שהם חוץ לספר:
נחלת הכלל · Vilna Edition