הַמַּכְנִיס יָדָיו לְבַיִת הַמְנֻגָּע, יָדָיו תְּחִלּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יָדָיו שְׁנִיּוֹת. כֹּל הַמְטַמֵּא בְגָדִים בִּשְׁעַת מַגָּעוֹ, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם לִהְיוֹת תְּחִלּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא, הֵיכָן מָצִינוּ שֶׁהַיָּדַיִם תְּחִלָּה בְכָל מָקוֹם. אָמַר לָהֶם, וְכִי הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לָהֶן לִהְיוֹת תְּחִלָּה אֶלָּא אִם כֵּן נִטְמָא גוּפוֹ, חוּץ מִזֶּה. הָאֳכָלִין וְהַכֵּלִים שֶׁנִּטְמְאוּ בְמַשְׁקִין, מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם לִהְיוֹת שְׁנִיּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶת שֶׁנִּטְמָא בְאַב הַטֻּמְאָה, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם. בִּוְלַד הַטֻּמְאָה, אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, מַעֲשֶׂה בְאִשָּׁה אַחַת שֶׁבָּאָת לִפְנֵי אַבָּא, אָמְרָה לוֹ, נִכְנְסוּ יָדַי לַאֲוִיר כְּלִי חֶרֶשׂ. אָמַר לָהּ, בִּתִּי, וּבַמֶּה הָיְתָה טֻמְאָתָהּ, וְלֹא שָׁמַעְתִּי מָה אָמְרָה לוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים, מְבֹאָר הַדָּבָר. אֶת שֶׁנִּטְמָא בְאַב הַטֻּמְאָה, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם. בִּוְלַד הַטֻּמְאָה, אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדָיִם:

המכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחילות. פוסל אחד בחולין, דראשון עושה שני בחולין. ומטמא אחד ופוסל אחד בתרומה. ומטמא שנים ופוסל אחד בקודש:

זה מבואר וזה כי אי אפשר שיהיו תחלה אלא אם נגע באב מאבות הטומאות יכל אב הטומאה מטמא אדם וכשנגע בידו נטמא כולו ועל כן אמר להם אל תבקשו ממני שאמצא לכם ידים תחלה חוץ מזה והוא בית המנוגע שאם הכניס ידיו לא נטמא כולו ואדם שהוא מטמא בגדים בשעת מגעו אשר הוא חשוב אב הטומאה בענין שהוא יטמא ראשון ושני והוא עם כל זה לא יטמא אדם כמו שביארנו בסוף זבים וכן ג"כ כשנוגע בידים חוזרין תחלה וידוע כי אוכלין שנטמאו במשקין חוזרין שניות וכן הכלים וא"ר יהושע כי ידים שנגעו באוכלים שניים או בכלי שני מטמאין וחוזרין שני וחכמים אומרים כי אוכל ראשון וכלי שני הוא אשר יטמאו את הידים ומחזירן שניות והלכה כחכמים בב' המאמרים:

המכניס ידיו לבית המנוגע. וכל הני דבפרקין דמטמאים את הידים. לא מי"ח דבר הן. חוץ מכתבי הקדש. כמ"ש במתני' דלקמן. אבל גזירתן דאפילו ידים הטהורות בודאי. כשנגעו באלו נטמאו. ואלו ידים די"ח דבר בסתם ידים הוא כמ"ש הר"ב בפ"ק דשבת. והכי מוכחא לה מדברי הרמב"ם פ"ח מהלכות אבות הטומאות. וכן חשיב נמי התם פגול ונותר דסוף פסחים ועוד שלא נשנו במשנה:

כל המטמא בגדים כו'. עיין בפירוש הר"ב דר"פ בתרא דזבים. דאדם אינו מטמא. להכי פליגי בידים:

בשעת מגעו. עיין מ"ש בר"פ בתרא דזבים:

וכי היאך אפשר כו'. כתב הר"ב שאין ראוי כו'. וז"ל הר"ש כלומר מה שלא מצינו היינו משום דלא אפשר *[ומ"ש הר"ב שאם הכניס ידיו לבית המנוגע כו'. כדתנן במשנה י' פי"ג דנגעים:

*[את שנטמא באב הטומאה כו'. כתב הר"ב ולא אוכלין וכלים שנטמאו במשקין. וכן ל' הר"ש. ולפי שאין כלים מקבלין טומאה מולד אלא ממשקין. כדתנן בפ"ח דפרה מ"ה. להכי הוצרך לפרש כן. ואגב נקט אוכלים. אע"פ שאוכלים מתטמאים בולד. שהרי בהן מונין ראשון ושני כו' כדתנן במסכת טהרות]:

אמרו חכמים מבואר הדבר כו' כלומר אינך צריך להסתפק. כי כבר מפורש הדבר היטב. מהר"ם: