הַמַּיִם שֶׁנִּפְסְלוּ מִשְּׁתִיַּת הַבְּהֵמָה, בְּכֵלִים, פְּסוּלִים. וּבְקַרְקָעוֹת, כְּשֵׁרִים. נָפַל לְתוֹכָן דְּיוֹ, קוֹמוֹס, וְקַנְקַנְתּוֹם וְנִשְׁתַּנּוּ מַרְאֵיהֶן, פְּסוּלִין. עָשָׂה בָהֶם מְלָאכָה אוֹ שֶׁשָּׁרָה בָהֶן פִּתּוֹ, פְּסוּלִין. שִׁמְעוֹן הַתִּמְנִי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ נִתְכַּוֵּן לִשְׁרוֹת בָּזֶה וְנָפַל לַשֵּׁנִי, כְּשֵׁרִים:
הטקסט מוצג עם ניקוד
מחצית לוג לשלשה או לארבעה. לפום שיעורא דרביעית לשנים, היה די ברביעית ומחצה לשלשה, אלא כיון דנפישי גברי חיישינן שמא לא ידקדקו יפה ליטול עד הפרק, שכל אחד מצמצם במים מפני חבירו. ומיהו אי איכא רביעית ומחצה, ונטל הראשון מהם חצי רביעית, הא ודאי דיועיל רביעית הנשאר לשנים האחרונים, דאפילו בתחילה סגי לשנים ברביעית, כל שכן השתא דאתו משיירי טהרה. וכי לא מהני הכא, הני מילי היכא דלא נשאר לשנים האחרונים רביעית:
שרה בהן פתו. ר"ל אם ישרה במים ההוא פת כבר הפסיד ושמו מכלל השופכים ואין נוטלין מהם לידים וא"ר שמעון כי אילו נתכוין לשרות במים ההוא פתו ונפל הפת במים אחרים הרי הוא כשר כיון שלא נתכוין לעשות בו מלאכה אמנם היה זה שלא לרצון:
ואמרו ואפי' נתכוין ר"ל כמו אם או יהיה על דרך התבוננות כאילו אומר מפליא בתמיה ואפילו לא היה בכונה לא יפסיד אבל הם כשרים ואין הלכה כר"ש התימני:
ובקרקעות כשרים פי' הר"ב להטביל בהן את הידים. כדתנן בפ"ב דחגיגה ולקדש מטבילין. וההפרש בין הטבילה והנטילה. כי נ"י תהיה במים שאובין. אכן מתנאיה היא שישתפכו מכלי (בכח נותן) על הידים. אבל אם היו מים שאובין שנתקבצו במקוה. לא יותר נ"י בהם. וצריך שלא יהיה מראה המים משונה. ותהיה רביעית או יותר לכל אחד. ואמנם טבילת ידים אינה ראויה במים שאובין. אלא במי מקוה משאר המקואות. והוא שיהיה בהם מ' סאה. כמו שנתבאר במקואות פ"ה. הרמב"ם בהקדמתו לזאת המסכתא. והראב"ד בפ"ז מהלכות ברכות [הלכה ה'] השיג עליו במה שפסל מים שאובין לטבילת ידים. כיון דכשרים לבעלי קריין. כדתנן בריש פ"ח דמקואות:
דיו קומוס וכו'. עיין עליהם בפ"ב דמגילה [מ"ב]. ובפי"ב דשבת [מ"ד]:
ונשתנו מראיהן פסולים. דבנטילת ידים בעינן שלא נשתנה צורתן. דומיא דקידוש ידים ורגלים מן הכיור. והתם מסתברא. דילפינן לה משום מים יתירא. דכתיב (שמות ל׳:י״ט) ונתת שמה מים לרחצה ורחצו אהרן ובניו ממנו וגו' בבואם אל אהל מועד ירחצו מים. ומהכא דייקינן דמים בהויותן בעינן שלא נשתנו. ב"י ר"ס ק"ס בשם הרא"ה:
שמעון התמני. מתמנת היה. ואית דגרסי התיבני. הר"ש:
אפילו נתכוין כו' פסולים. פי' הר"ב בתמיה וכו' אפילו נתכוין כו' דת"ק סתם דבריו ואמר שרה בהן פתו וכו' ואתא איהו וקא מתמה. וכי אפילו נתכוין כו'. ולשון הרמב"ם ואפילו נתכוין ר"ל (כמו) אם (או) יהיה על דרך התבוננות כאילו אומר מפליא בתמיהה כו' ע"כ. ומהר"ם כתב משום דשמעין לת"ק דאמר דוקא שרה בהן פתו. דמשמע דנתכוין לשרות. הא נפל מידו לתוכן כשרים כיון דלא נתכוין לשום שרייה בעולם אלא שלא בכוונה נפל מידו. הא נתכוין לשרות בזה ונפל לזה פסולים. כיון דהפילו מידו כדי לשרות. ואתא שמעון התימני למימר אפילו נתכוין וכו':
