אֵלּוּ לֹא מִטַּמְּאִין וְלֹא מְטַמְּאִין וְלֹא מִצְטָרְפִין. שָׁרְשֵׁי קוֹלְסֵי הַכְּרוּב, וְחֻלְפוֹת תְּרָדִים, וְהַלֶּפֶת, אֵת שֶׁדַּרְכָּם לִגָּזֵז וְנֶעֱקְרוּ. רַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא בְכֻלָּן וּמְטַהֵר בְּשָׁרְשֵׁי קוֹלְסֵי הַכְּרוּב וְהַלָּפֶת:

ומטמא. אם נגעה טומאה ביד, נטמא האוכל, אע״פ שלא נגעה הטומאה באוכל. ולמדוהו רבותינו מן המקרא, דכתיב (ויקרא י״א:ל״ז) וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע וגו׳ טמא הוא לכם, לכל שבצרכיכם, כלומר כל דבר הצריך לאוכל מקבל טומאה כמותו וטמא ומטמא עמו:

קליפת קולסי הכרוב. ראשי הכרוב הגדלים ויצא מהן גידים מסתבכין חותכין אותן ומשליכין אותן בעת המכירה והם שרשי קולסי כרוב ותרדים בלשון ערב סל"ק וחלפות תרדין הם שרשיהם אשר ישארו בקרקע ויצמחו שניהם וע"כ נקראו חלפות מן חליפות ואמר את שדרכן ליגזז וליעקר ונעקרו ר"ל כל מה שדרכו שיכרת ויחליף מהגידים באלה והסבכים ונעקרו בשרשיהם עם הצמחים האלה הנה אינו מטמא ולא מיטמא ולא מצטרף ורואה רבי יוסי שכולן הם מטמאין ומיטמאין חוץ מן הסבכים אשר יוציאו בראשי הכרוב והלפת שהן אינן ראוים לדבר ואין הלכה כר' יוסי:

שרשי קולסי כרוב. הר"ב העתיק קולסי כרוב. וכתב רמב"ם פי' ראשי הכרוב כו' אבל סיומא דהרמב"ם. והם שרשי קולסי כרוב:

וחלפות תרדים. פי' הר"ב שרשי התרדים כו' ובמשנה ז' פ"ג דערלה מפרש בע"א:

והלפת. כלומר חלפות הלפת. וכ"כ הרמב"ם בפ"ה מהט"א (הלכה כ"א):

ר"י מטמא בכולן. כתב הר"ב דכולן חשובים יד לאוכל. ובתוספתא הביאה הר"ש. כל הנעקרים כו' רי"א אם לקטן לתלותן בחופתו או על פתח חנותו. הרי אלו מטמאין. וכן היה רי"א שרשי חלפות התרדין טמאים. מפני שנאכל עמהן. ע"כ. ולפי זה חלפות תרדין מצטרפין. וכסברת ר"י דסוף פרקין גבי עוקץ דלעת. אבל מן המשנה נראה דלא קאמר לענין צרוף. וראיתי בתוספתא פ"ב דטבול יום. דגרס מפני שנמכרין עמהן: