שָׁרְשֵׁי הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים וְהַקַּפְלוֹטוֹת בִּזְמַן שֶׁהֵן לַחִין, וְהַפִּטְמָא שֶׁלָּהֶן בֵּין לַחָה בֵּין יְבֵשָׁה, וְהָעַמּוּד שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הָאֹכֶל, שָׁרְשֵׁי הַחֲזָרִים וְהַצְּנוֹן וְהַנָּפוּס, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֹׁרֶשׁ צְנוֹן גָּדוֹל מִצְטָרֵף, וְהַסִּיב שֶׁלּוֹ, אֵינוֹ מִצְטָרֵף. שָׁרְשֵׁי הַמִּתְנָא וְהַפֵּיגָם וְיַרְקוֹת שָׂדֶה וְיַרְקוֹת גִּנָּה שֶׁעֲקָרָן לְשָׁתְלָן, וְהַשִּׁדְרָה שֶׁל שִׁבֹּלֶת וְהַלְּבוּשׁ שֶׁלָּהּ, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אַף הַסִּיג שֶׁל רְצָפוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִים וּמִצְטָרְפִין:

ולא שומר. לאפוקי חלק העוקץ הנוגע בפרי ודבוק לגרעין, שאותו החלק שומר הוא לפרי:

כבר ביארנו פעמים כי הקפלוטות הם כרתי המפורסמים ופיטמא שלהן הן גרעינין אשר בה קבוץ הגידים אשר בראש בצל והשום והכרתי והם דמות חוטין מלופפין מסובבין והעמוד שהוא מכוון כנגד האוכל הוא הלב אשר בבצל אשר יצמח בקנה הזרע:

וחזרים. חסא:

וצנון. בלשון ערב פולו ונפוס הצנון הידוע בלשון ערב באלשאמ"י אלה כולם סבר ר"מ שהן מצטרפין לאוכל ר"ל אלה הגידים והשרש הטמון בקרקע מן הצנון יש בקצהו גיד דק והוא אשר נקרא צנון גדול ובצידי ראש הצנון כל זה נקראין גידין דקין כמו גידים חותכין אותן המוכרין בעת המכירה ביד וישאר מהם שארית והם נקראים סיב לפי שהם דקים דמות חוטי הלוף. והמינתא ממין הנקרא בערב נענ"ע ופיגם בלשון ערב אל פיגא"ן והוא אל סד"ב וכשימשכו גרעיני החטה מן השבולת ישאר מקומה כדמות שלשלת ובו חליות חליות ולכן נקראו שדרה של שבולת והיא ג"כ שומר מכלל שומרין כמו שביארנו והלבוש שלה הוא הקרום אשר על הגרעין מהחטה והסיג של רצפות האבק אשר יארג על קצת הצמחים והיא רצפות דמות אריגת העכביש וכבר ביארנו ענין אמרו מטמאין ומיטמאין באיזה מקום שאמרו במסכת הזאת וא"צ שאחזירהו כל פעם והלכה כרבי יהודה ואין הלכה כר"א:

והנפוס. ובכלאים פ"ק משנה ג' וה' גרסינן והנפוץ. ואין תימא דסמ"ך וצד"י ממוצא אחד זס"שרץ. ובערוך גרס גם בכלאים (פ"ק משנה ג') בסמ"ך. וכן הר"ש:

שרש צנון גדול. השרש הטמון בקרקע מן הצנון. יש בקצהו גיד דק. והוא אשר נקרא (שרש) צנון גדול. הרמב"ם:

המיתנא. והר"ב העתיק והמינתא. וראיתי בפירוש הרמב"ם שכתב הלוף והמיתנ'. וגם הר"ש לא העתיק אלא המיתנא: