טְבוּל יוֹם ג׳ · ו׳

אם אוחז בגדול בפרוסה הגדולה, והפרוסה הקטנה עולה עמה ואינה נפסקת מכל וכל:

כבר נתבאר לך בסוף מכשירין כי ריר האדם יכשיר לטומאה וכבר ידעת כי הן משתמשין הרבה בלשון טמא וטהור בענין מוכשר ואינו מוכשר ואמר כי האדם הטהור כשנשך באוכל וירד רירו על בגדיו ועל ככר של תרומה כי הככר ההוא לא הוכשר בריר הזה כיון שהיתה שתיתתו שלא לרצונו וראיה על זה שתיתתו על בגדיו ואפילו אם עברו מעל בגדיו לככר של תרומה כפי מה שביארנו במכשירין וה"ה עצמו בנפילת קצת המאכל והוא כבר נבלל ברירו וע"כ כשאכל פרי או זיתים ונפלה גרעינתו על ככר של תרומה והיא בלולה ברירו הוא כחלוק הזה שזכר והוא שאם נתכוין למצוץ הגרעין אותו ריר מכשיר ואם לא נתכוין אינו מכשיר וכן אם היה האוכל הזה טבול יום רירו גם כן לא יכשיר אלא לרצונו ואף אם נתכוין למוץ את גרעינתו ואמר ר"מ כי בטבול יום בלבד בין אכל תמרים רטובות או יבשות ונפל גרעינן על ככר של תרומה הוכשר שמשקין של טמא מכשירין לרצונו ושלא לרצונו כמו שנתבאר במכשירין ואין חולק בזה אמנם חכמים אומרים כי טבול יום אינו טמא בענין זה והלכה כחכמים:

טהור פי' הר"ב לא הוכשר. וכן פי' הרמב"ם. ומסיים כבר ידעת (ממס') מכשירין כי שם הרבה משתמשים בלשון טמא וטהור. בענין מוכשר ואינו מוכשר. ע"כ. אבל הר"ש מפרש למתני' לענין טומאה ובטהור שאכל בידים מסואבות לא אמרינן שנטמא לחלוח הרוק שעל האוכל בידיו מסואבות וטימא הבגדים והתרומה. שהמשקה ההוא לא חשבו ולא מטמא כרבי יהודה דספ"ח דכלים. ע"כ. ואין להקשות דא"כ ה"ל למתני טהורים וטמאים דיש לפרש טהור הכל וטמא הכל:

כל שהוא רוצה למוץ כו'. משמע דתרתי בעינן. ואילו בסיפא כל שאינו רוצה למוץ משמע דברוצה למוץ לחודא סגי. אבל הרמב"ם בספי"ד מהל' ט"א העתיק וכל בוי"ו. וכן בסיפא ועיין במשנה ג' פ"ב דעוקצין:

טמא. פי' הר"ב הוכשר כו' דהא אחשביה. וא"ת והא מרישא שמעינן לה דטהור שנגס. וי"ל דאי מרישא ה"א *שהיה אוכל פת ודבר יבש שאין בו לחלוח אבל זיתים ותמרים לא קמ"ל. נ"ל מהר"ם:

שמשקין של טמא כו' כדתנן בריש מסכת מכשירין:

וחכ"א אין טבול יום טמא. חכמים היינו ת"ק אלא טעמא קאמרי ומצאתי למהר"ם שכתב וז"ל תימה לי חכמים היינו ת"ק י"ל משום דר"מ מייתי ראיה שבזה הלשון קבל שמשקין של טמא מכשירים כו' וט"י נמי טמא הוא ומהדרי ליה רבנן אדרבה משם ראיה דידן דלא אמרו אלא משקים של טמא. וט"י לא איקרי טמא סתם. ע"כ: