עִסָּה שֶׁנִּדְמְעָה אוֹ שֶׁנִּתְחַמְּצָה בִשְׂאֹר שֶׁל תְּרוּמָה, אֵינָהּ נִפְסֶלֶת בִּטְבוּל יוֹם. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹסְלִין. עִסָּה שֶׁהֻכְשְׁרָה בְמַשְׁקֶה וְנִלּוֹשָׁה בְּמֵי פֵרוֹת וְנָגַע בָּהֶן טְבוּל יוֹם, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יְהוּדָה אִישׁ בַּרְתּוֹתָא אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, פָּסַל אֶת כֻּלָּהּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, לֹא פָסַל אֶלָּא מְקוֹם מַגָּעוֹ:

שנפרס. לשון פרוסה. ואית דגרסי שנפרם, לשון ובגדיו לא יפרום (ויקרא כ״א:י׳):

כבר ידעת כי המדומע הוא הדבר המעורב מתרומה וחולין ואלו דינים כבר נתבארו במקומם במסכת תרומות (פ"א) וכבר נתבאר במסכת ערלה (פ"ב) כי עיסת חולין שנילושה בשאור של תרומה והחמיצה נעשה הכל אסור לזרים וחוזרת העיסה מדומעת ואפילו היה חלק מאלף מכל העיסה ואמנם עם כל זה אינה נפסלת בטבול יום כמו התרומה האמתית וכבר ביארנו כי מי פירות לא יטמאו בעצמן ולא מכשירין וע"כ עיסה שנילושה במי פירות לא תטמא כלל לפי שלא הוכשרה ואם היו החטים או הקמח מוכשרין ונילושה העיסה במי פירות בזה נפל המחלוקת והלכה כרבי עקיבא:

*[שנדמעה. וכי הא דתנן במשנה ד' פ"ק דחלה. הר"ש. ועיין לקמן]:

אינה נפסלת בטבול יום. כתב הר"ב דבתר עיסה כו' אע"ג דאסורה לזרים כדתנן בפ"ב דערלה (מ"ו) הר"ש:

לא פסל אלא מקום מגעו. ולא מבעיא בדמוע דרבנן. (כמ"ש בסוף פ"ק דחלה) אלא אפילו בנתחמצה בשאור של תרומה. אע"ג דמדאורייתא טעם כעיקר (כמ"ש ברפ"ו דנזיר) מ"מ בתרומה הא לא נגע. והכא לא שייך למתני ואם היה השאור מרובה כדקתני גבי שום של תרומה במשנה ג' פרק דלעיל. עיין מ"ש במשנה ח' פ"ח דטהרות: