הַמִּתְכַּוֵּן לוֹמַר תְּרוּמָה וְאָמַר מַעֲשֵׂר, מַעֲשֵׂר וְאָמַר תְּרוּמָה, עוֹלָה וְאָמַר שְׁלָמִים, שְׁלָמִים וְאָמַר עוֹלָה, שֶׁאֵינִי נִכְנָס לְבַיִת זֶה וְאָמַר לָזֶה, שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָזֶה וְאָמַר לָזֶה, לֹא אָמַר כְּלוּם, עַד שֶׁיִּהְיוּ פִיו וְלִבּוֹ שָׁוִין:

כל זה מבואר והעיקר אצלנו גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו:

[*שאיני נהנה לזה. כלומר ממה של זה דוגמא לדבר בפרשת וישלח למי אתה. פירש"י של מי אתה. ועיין בר"פ קמא דנדרים ופ"ג משנה יא]:

עד שיהא פיו ולבו שוין. עיין רפ"ה דנזיר. [*וכתב הר"ש ודוקא כששפתיו ולבו מכחישין זא"ז אבל לא מכחישין זא"ז מהני בתרומה וקדשים כדדרשי' בפרק שבועות שתים שאני גומר בלבו אע"פ שלא הוציא בשפתיו עכ"ל ומשום קדשים מייתי לדפרק שבועות שתים אבל לענין תרומה הוה ליה להביא משנתנו פרק קמא משנה ז דאין תורמין לא במדה ולא במשקל ולא במנין וילפינן לה מדכתיב (במדבר י״ח:כ״ז) ונחשב לכם תרומתכם כמ"ש שם הר"ב והר"ש]: