רמב״ם
רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12כל זה מבואר והעיקר אצלנו גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו:
נחלת הכלל
תְּרוּמוֹת ג׳ · ח׳
הַמִּתְכַּוֵּן לוֹמַר תְּרוּמָה וְאָמַר מַעֲשֵׂר, מַעֲשֵׂר וְאָמַר תְּרוּמָה, עוֹלָה וְאָמַר שְׁלָמִים, שְׁלָמִים וְאָמַר עוֹלָה, שֶׁאֵינִי נִכְנָס לְבַיִת זֶה וְאָמַר לָזֶה, שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָזֶה וְאָמַר לָזֶה, לֹא אָמַר כְּלוּם, עַד שֶׁיִּהְיוּ פִיו וְלִבּוֹ שָׁוִין:
הטקסט מוצג עם ניקוד
על המשנה הזו
משנה תְּרוּמוֹת ג׳ ח׳, מתוך מסכת תְּרוּמוֹת שבסדר זרעים. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.
כל המפרשים
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17[*שאיני נהנה לזה. כלומר ממה של זה דוגמא לדבר בפרשת וישלח למי אתה. פירש"י של מי אתה. ועיין בר"פ קמא דנדרים ופ"ג משנה יא]:
עד שיהא פיו ולבו שוין. עיין רפ"ה דנזיר. [*וכתב הר"ש ודוקא כששפתיו ולבו מכחישין זא"ז אבל לא מכחישין זא"ז מהני בתרומה וקדשים כדדרשי' בפרק שבועות שתים שאני גומר בלבו אע"פ שלא הוציא בשפתיו עכ"ל ומשום קדשים מייתי לדפרק שבועות שתים אבל לענין תרומה הוה ליה להביא משנתנו פרק קמא משנה ז דאין תורמין לא במדה ולא במשקל ולא במנין וילפינן לה מדכתיב (במדבר י״ח:כ״ז) ונחשב לכם תרומתכם כמ"ש שם הר"ב והר"ש]:
נחלת הכלל
תפארת ישראל - יכין · תְּרוּמוֹת ג׳ ח׳
א׳
הראשונה אינה מדמעת בפני עצמה אתורם קישות נמי קאי בנפלה לפחות מק' נותן לכהן שיעור מה שנפל בלבד והשאר מותר דדמוע מד"ס דמדאו' ברובא בטל וספק דרבנן לקולא [כתוספת נדה דמ"ז א']. כ"כ אאמ"ו רבינו הגאון זצוק"ל:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
רש״ש · תְּרוּמוֹת ג׳ ח׳
א׳
בתוי"ט ד"ה עד שיהא פי' כו' וכתב הר"ש כו' כדדרשינן בפ' שבועות שתים שאני גומר כו'. צ"ל שבועות שתים שני כו'. ומשום דפ"א שם מתחיל ג"כ בשבועות שתים לכן אמר שני והוא פ"ג:
נחלת הכלל · Vilna Edition