בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁלֹּא דִבֵּר, אֲבָל הִרְשָׁה אֶת בֶּן בֵּיתוֹ אוֹ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת שִׁפְחָתוֹ לִתְרֹם, תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה. בִּטֵּל, אִם עַד שֶׁלֹּא תָרַם בִּטֵּל, אֵין תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה. וְאִם מִשֶּׁתָּרַם בִּטֵּל, תְּרוּמָתוֹ תְרוּמָה. הַפּוֹעֲלִים, אֵין לָהֶן רְשׁוּת לִתְרֹם, חוּץ מִן הַדָּרוֹכוֹת, שֶׁהֵן מְטַמְּאִים אֶת הַגַּת מִיָּד:

תרומה ויחזור ויתרום. ונותן שתיהן לכהן וכהן נותן לו דמי הראשונה שהיא גדולה מן השניה שהשניה מתמעטת כפי מה שעולה תרומת הראשונה, ולפי שהכהן הוא המוציא מחבירו ואנן קיימא לן בכל דוכתא המוציא מחבירו עליו הראיה לפיכך אינו לוקח בלא דמים אלא הקטנה וצריך שיתן לו דמי הגדולה שהיא הראשונה:

הרשה את בן ביתו. ענינו שנתן רשות לשמשו:

בטל. הוא שביטל לשלוחו משליחותו ובתנאי שיהיה אותו השליח עובר על דעתו כגון שצוהו לתרום בדרך הדמיון למזרחו של כרי והוא תרם למערבו אבל אם לא עבר על דעתו מה שעשה עשוי אע"פ שבטל כי העיקר אצלנו אין אדם מבטל שליחותו בדבור:

ודרוכות. הם דורכי הענבים בגתות ואין רשאים לטמא הגת כשמתחילים לדרוך מפני שיהיה מוכשר לטומאה וכיון ששכר אותם לדרוך ומסר להם גתו הנה הניחם במקומו וקבל עליו מעשיהם:

[*במה דברים אמורים כו'. פי' הר"ב הא דפליג ר"ע לעיל ואמר תרומה כו'. תמיה לי אמאי מפר' אליבא דר"ע לחוד דודאי דאף לרבנן שייכא להך בד"א כו' ולשון הר"ש הא דפליגי לעיל דלר"ע תרומה כו' וזה ניחא קצת דהרי לא פירש אליבא דר"ע לחוד ומ"מ קשה אמאי הוצרך להאריך ולכתוב דבריו של ר"ע כלל ואפשר דמשום הכי הבין הר"ב דדעת הר"ש דדוקא לר"ע מפרש ולכך עיקם ושינה הלשון אבל אינו נכון]:

חוץ מן הדרוכות. פירש הר"ב [בעלים] ע"ה שהשכירו פועלים חבירים כדי להפריש כו'. וכן ל' הר"ש וכלומר שלכך השכירו חבירים כדי שעי"כ יכולים להפריש בטהרה אבל אין לומר שהשכירום כדי להפריש דהיינו הרשה. ומ"ש הר"ב מפרישים החבירים כדי שיעור התרומה כו'. פירש הר"ש אבל עכשיו אין תורמין דא"כ הוי כתורם מן היין על הענבים שבגת ואין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו דהני ענבים דרוכות הם וכדתנן במשנה ח פ"ק: