תרומה ויחזור ויתרום. ונותן שתיהן לכהן וכהן נותן לו דמי הראשונה שהיא גדולה מן השניה שהשניה מתמעטת כפי מה שעולה תרומת הראשונה, ולפי שהכהן הוא המוציא מחבירו ואנן קיימא לן בכל דוכתא המוציא מחבירו עליו הראיה לפיכך אינו לוקח בלא דמים אלא הקטנה וצריך שיתן לו דמי הגדולה שהיא הראשונה:
נחלת הכלל
רמב״ם
רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12
הרשה את בן ביתו. ענינו שנתן רשות לשמשו:
בטל. הוא שביטל לשלוחו משליחותו ובתנאי שיהיה אותו השליח עובר על דעתו כגון שצוהו לתרום בדרך הדמיון למזרחו של כרי והוא תרם למערבו אבל אם לא עבר על דעתו מה שעשה עשוי אע"פ שבטל כי העיקר אצלנו אין אדם מבטל שליחותו בדבור:
ודרוכות. הם דורכי הענבים בגתות ואין רשאים לטמא הגת כשמתחילים לדרוך מפני שיהיה מוכשר לטומאה וכיון ששכר אותם לדרוך ומסר להם גתו הנה הניחם במקומו וקבל עליו מעשיהם:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
[*במה דברים אמורים כו'. פי' הר"ב הא דפליג ר"ע לעיל ואמר תרומה כו'. תמיה לי אמאי מפר' אליבא דר"ע לחוד דודאי דאף לרבנן שייכא להך בד"א כו' ולשון הר"ש הא דפליגי לעיל דלר"ע תרומה כו' וזה ניחא קצת דהרי לא פירש אליבא דר"ע לחוד ומ"מ קשה אמאי הוצרך להאריך ולכתוב דבריו של ר"ע כלל ואפשר דמשום הכי הבין הר"ב דדעת הר"ש דדוקא לר"ע מפרש ולכך עיקם ושינה הלשון אבל אינו נכון]:
חוץ מן הדרוכות. פירש הר"ב [בעלים] ע"ה שהשכירו פועלים חבירים כדי להפריש כו'. וכן ל' הר"ש וכלומר שלכך השכירו חבירים כדי שעי"כ יכולים להפריש בטהרה אבל אין לומר שהשכירום כדי להפריש דהיינו הרשה. ומ"ש הר"ב מפרישים החבירים כדי שיעור התרומה כו'. פירש הר"ש אבל עכשיו אין תורמין דא"כ הוי כתורם מן היין על הענבים שבגת ואין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו דהני ענבים דרוכות הם וכדתנן במשנה ח פ"ק:
ולכאורה היה נ"ל דאמה שעשה עשוי קאי. דדייק כן מדכתיב לא תאחר. דטפי הול"ל לא תקדים. דהרי קודם שיאחר הקדום שלא כדין כבר הקדים המאוחר שלא כדין. אע"כ דלהכי נקט לא תאחר מדבעי לאשמעי' דמהני הקדמה. דאל"כ הרי הקדמתו המאוחר לא אהני מידי. והיכא משכח"ל לא תאחר. הרי ע"כ יקדים המוקדם. ואת"ל דאתא קרא דלא תאחר לאשמועי' דאע"ג דלא הועילו מעשיו אפ"ה חייב מלקות. א"כ בלא הקדים הוה מצי לאשמעינן כן. ותו דהרי מדקיי"ל בטלו ולא בטלו כר"י (מכות ט"ו ב). א"כ אי נימא דהכא לא אהנו מעשיו. עדיין לא ביטל העשה דיכול עדיין להקדים המוקדם ולקיים העשה. והיאך אפשר לחייבו מלקות. ואע"ג דלרב' (תמורה ד"ה א) אע"ג דלא אהנו מעשיו. אפ"ה לקי מדעבר אמימרא דרחמנא. זהו במתקן העבירה במעשה שלא היה מחוייב בה קודם שעבר הלאו כאונס שגירש שיתקן חטאו כשיחזר לנשאה. והרי קודם שגרש לא היה חייב לנשאה. אבל הכא מה שאיחר המוקדם מעשה קוף בעלמא הוא. וחיובו להקדים המוקדם אכתי אכתפיה דמרא רמי כמקודם ולמה ילקה. אע"כ אתא לאשמעינן בדכתב לא תאחר דמזה שמעי' דהקדמתו מהני. ולפיכך שפיר שייך לא תאחר. והיינו דקאמר תנא שנאמר לא תאחר. ולא כ' לא תקדים. מזה שמעי' דמה שעשה עשוי. אמנם מהש"ס (תמורה ד"ה ב') לא משמע הכי. ודו"ק:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
רש״ש · תְּרוּמוֹת ג׳ ד׳
א׳
ברע"ב סד"ה חוץ שאם יבואו בעלים ויטמאו כו' יש להן יין מזומן להפריש על הכל בטהרה [כ"ה בהר"ש]. וק"ל הא א"ת מן הטהור על הטמא:
ב׳
שם בתוי"ט ד"ה במד"א כו' פי' הר"ב כו' תמיה לי דאף לרבנן שייכא (ר"ל לפי מה שפי' ר"י דבריהם) ול"נ דהרע"ב דק שפיר דאי הוה קאי אדרבנן ע"כ יסוב על של"ת כשיעור ומאי פסקא התנן בפ' דלקמן מ"ד אם נתכוין להוסיף אפי' אחת אין ת"ת:
