גַּרְעִינֵי תְרוּמָה, בִּזְמַן שֶׁהוּא מְכַנְּסָן, אֲסוּרוֹת, וְאִם הִשְׁלִיכָן, מֻתָּרוֹת. וְכֵן עַצְמוֹת הַקָּדָשִׁים, בִּזְמַן שֶׁהוּא מְכַנְּסָן, אֲסוּרִין, וְאִם הִשְׁלִיכָן, מֻתָּרִין. הַמֻּרְסָן מֻתָּר. סֻבִּין שֶׁל חֲדָשׁוֹת אֲסוּרוֹת, וְשֶׁל יְשָׁנוֹת מֻתָּרוֹת. וְנוֹהֵג בַּתְּרוּמָה כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא נוֹהֵג בַּחֻלִּין. הַמְסַלֵּת קַב אוֹ קַבַּיִם לִסְאָה, לֹא יְאַבֵּד אֶת הַשְּׁאָר, אֶלָּא יַנִּיחֶנּוּ בְּמָקוֹם הַמֻּצְנָע:

אין מפטמין את השמן. של תרומה בעקרי בשמים שבולעים את השמן ואזיל לאבוד. אי נמי דלא חזי השמן לאכילה כשהוא מפוטם:

גרעיגים ידועין והן אותן שבתוך הפרי ואלו הגרעינים שאמרו שהן אסורין עד שישליכם הכהן הוא על שני דרכים האחד שתהיה הגרעינה ראויה לאכילה כמו גרעיני החבושין והפרישים או שתהיה גרעינה שישאר בה לחלוחית שתהיה ראויה למציצה כגון גרעינת התמרה כשהיא לחה אבל הגרעינים האחרים מותרין באכילה לזרים כגון גרעיני החרובין אע"פ שלא השליכם הכהן וכן אלו העצמות הם העצמות הראויות לאכילה ר"ל העצמות שיש בהן לחלוחית:

ומורסן הוא העולה מן הסובין:

וסובין ידוע: ואמרם ונוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין ענינו שמותר לו שיכבור את התרומה וישליך מן הסובין מה שאינו ראוי לאכילה כמו שהוא עושה בחולין:

המסלת. נגזר מן סלת וענינו שאם לקח סאה חטה והוציא ממנה קב או קבים סלת שלא ישליך השאר לפי שהוא ראוי לאכילה ואסור לאבד התרומה אבל מניחין השאר במקום מוצנע:

[*וכן עצמות הקדשים. כתב הר"ב כגון ראשי כנפים והסחוסים דתנן במ"י פ"ז דפסחים ושם פירש הר"ב]:

מורסן. פירש הר"ב סובין הגסים. וכן פירש במ"ו פ"ב דחלה. ובסוף פ"ז דשבת מפרש ג"כ כפירש"י: