הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד. פסולין למזבח. דאמר קרא (ויקרא כ״ב:כ״ה) כי משחתם בהם מום בם, ותניא, כל מקום שנאמר משחתם אינו אלא ערוה ועבודה זרה. ערוה, דכתיב (בראשית ו׳:י״ב) כי השחית כל בשר את דרכו. עבודה זרה, דכתיב (דבריפ ד׳) פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל. ורובע ונרבע דתנן במתניתין, כגון דרובע או נרבע על פי עד אחד או על פי הבעלים, דאינה נסקלת בכך אבל פסולות הן לקרבן:
איזהו מחיר כלב האומר לחבירו הא לך כו': מה שאמר שכנגד הכלב אסורים ע"מ שהוא מחיר הכלב בפני עצמו יתר מכל אחד ואחד מהעשרה טלאים שכנגדו לפי שהחלק שהוא תמורת אותו התוספת מצוי בכל אחד מהעשרה טלאים ולפיכך אסורים כלם אבל אם היה מחיר הכלב כנגד מחיר אחד מהעשרה או פחות ממנו מפריש אותו הכבש כנגד הכלב ויהיה מחיריו ויהיו מותרין התשעה שיש עמו: ומה שאמר שנים רוצה לומר ענין המשנה שהוא פי שנים וכאילו חלק הדבור כשחלק הנסתר ודרש אותו לפיכך אסר שניהם וסמך ענין שנים וענין הם:
איזהו מחיר כלב. האומר הא לך טלה זה תחת כלב זה. דת"ר מחיר כלב זהו חליפי כלב. וכה"א (תהילים מ״ד:י״ג) תמכר עמך בלא הון ולא רבית במחיריהם. אלמא מחיר היינו דמים: שכנגד הכלב אסורים. כתב הר"ב ובגמ' פריך ליפוק חד להדי כלבא והנך כולהו לישתרו. פי' מטעם ברירה. ויש לתמוה דהא קי"ל דבדאורייתא אין ברירה [כמ"ש הר"ב בספ"ז [מ"ד] דדמאי] ועוד דכי היכי דהכא נוטלין האיסור וסומכין על ברירה לומר שזה הוא האיסור שנסתלק א"כ בכל איסור המעורב בהיתר נסמוך אברירה ונשקול כשיעור האיסור ואידך לשרו וכן זבחים שנתערבו *)דריש פרקין ירעו עד שיסתאבו ואמאי נהי דב"ח חשיבי ולא בטלי מ"מ לשקול חד מינייהו ואידך לישתרו. ואומר מורי הרמ"ר כלל גדול בדין זה דודאי כל דבר שהוברר האיסור מתחלה ואח"כ נתערב בהיתר. לא סמכינן אברירה כיון שתערובתו היה באיסור. אבל הני תערובתו בהיתר. כי האיסור לא היה מבורר קודם תערובתו. ולאחר התערובות נולד האיסור אז סמכינן אברירה. תוס'. ומ"ש הר"ב ואותן ט' שעמו שוין כל א' דינר [חסר] מעה וכן לשון רש"י. ולאו דוקא דהא רש"י גופיה מייתי לשון ירושלמי. דאסברה לה בארבעה זוזא ופלגא חומשא שהוא פחות ממעה שהוא ששית דינר. כדפי' הר"ב בפ"ד דב"מ משנה ג'. אלא ודאי לאו דוקא. וכן הרמב"ם בפירושו ובחבורו פ"ד מהל' איסורי מזבח סתם ולא פירש כמה:
אתנן כלב. הילך טלה זה ותלין כלבתך אצלי. רש"י:
ולדותיהן. דמחיר ואתנן. רש"י: