יֵשׁ בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד מַה שֶּׁאֵין בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר, וְיֵשׁ בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר מַה שֶּׁאֵין בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד. שֶׁקָּרְבְּנוֹת הַיָּחִיד עוֹשִׂים תְּמוּרָה, וְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר אֵינָם עוֹשִׂים תְּמוּרָה. קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד נוֹהֲגִין בִּזְכָרִים וּבִנְקֵבוֹת, וְקָרְבְּנוֹת צִבּוּר אֵינָן נוֹהֲגִין אֶלָּא בִזְכָרִים. קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתָן וּבְאַחֲרָיוּת נִסְכֵּיהֶם, וְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר אֵין חַיָּבִין לֹא בְאַחֲרָיוּתָן וְלֹא בְאַחֲרָיוּת נִסְכֵּיהֶן, אֲבָל חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּת נִסְכֵּיהֶן מִשֶּׁקָּרַב הַזָּבַח. יֵשׁ בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר מַה שֶּׁאֵין בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד. שֶׁקָּרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטֻּמְאָה, וְקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד אֵינָן דּוֹחִים לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת הַטֻּמְאָה. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, וַהֲלֹא חֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל וּפַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, קָרְבַּן יָחִיד וְדוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטֻּמְאָה. אֶלָּא שֶׁזְּמַנָּן קָבוּעַ:

יש בקרבנות היחיד. וקרבנות הצבור אין נוהגים אלא בזכרים. דרובן עולות, ועולה זכר הוא, ואין מביאין שלמים אלא כבשי עצרת דזכרים הן, וחטאת שלהן נמי כתיב בכולהו שעיר חטאת אחד:

יש בקרבנות היחיד מה שאין בקרבנות הצבור כו': אם אתה זוכר כל מה שהקדמנו בתחלת הסדר הזה יתבאר לך כל המאמר הזה וכבר ידעת העיקר המפורסם שהוא עבר זמנו בטל קרבנו ולפיכך אין הציבור חייבין באחריות הקרבנות ר"ל התמידין והמוספין וכן כל מה שיש לו זמן קבוע אין חייב עליו באחריות והוא דוחה את השבת ואת הטומאה והוא שהיו רוב הכהנים טמאים הרי הם מקריבין את הקרבנות בטומאה כמו שבארנו בשביעי מפסחים. והטעם שנתן ר' מאיר הוא טעם אמיתי ושגור ואין חולק על זה:

שקרבנות היחיד עושים תמורה. מפרש בגמרא בעיקר זביחה [הקדש ראשון. [רש"י] קתני. דהא תמורה דקרבן יחיד ואינה עושה תמורה. וולד דקרבן יחיד. ואינו עושה תמורה. ועוף נמי דקרבן יחיד. ואינה עושה תמורה [כדמתנינן לכולהו בפ"ק]. אלא נמי לאו [בר] זביחה הוא. דנמלק ולא נשחט:

קרבנות היחיד חייבים באחריותן. לשון הר"ב כלומר יש מאותן שקבוע להן זמן כו'. וכן לשון רש"י. וטעמייהו. דהא יש שקבוע להם זמן ואם עבר זמנן אין חייבים באחריותן. חביתי כ"ג. ופר יוה"כ. אלא יש בקרבנות היחיד קאמרינן. ולא כל קרבנות היחיד. וכן פסק הרמב"ם בפ"א מה' הקרבנות. והיינו טעמא דר"מ לא מותיב הכא. ומ"ש הר"ב. אבל קרבנות צבור. שיש להם זמן. וכן לשון רש"י. ולאפוקי פר הבא על המצות. ושעירי עבודה זרה:

ובאחריות נסכיהם. כלומר היין והסלת. וכמ"ש במשנה ג' פ"ד דזבחים. והיינו דבסמוך מפרש הר"ב מנחות ונסכים. וכדכתב קרא דילפינן מיניה *)[ומנחתה ונסכיה].

אינן חייבים לא באחריותן וכו'. דת"ר דבר יום מלמד שכל היום כשר למוספים. ביומו מלמד שאם עבר היום ולא הביאן אינו חייב באחריותן. גמ':

משקרב הזבח. פירש הר"ב אפילו מכאן ועד עשרה ימים. עמ"ש במשנה ג' פרק ד' דזבחים. ומ"ש הר"ב. ונסכיהם של צבור קרבים אפילו בלילה. עיין בספ"ב דמעילה:

שקרבנות הצבור דוחין את השבת ואת הטומאה. עיין במשנה ד' פ"ז דפסחים:

אמר ר"מ והלא חביתי כ"ג ופר יוה"כ. ואין בהן אכילה. ולכך לא תנן להו בהדי חמשה דברים הבאים בטומאה. דתנן התם בפסחים. ומ"ש הר"ב והלכה כר"מ. והרמב"ם כתב והטעם שנתן ר"מ הוא טעם אמיתי ושגור. ואין חולק ע"ז. ע"כ. נראה מדבריו דת"ק נמי ס"ל הכי בחביתי כ"ג ופר יוה"כ. אלא דלא נחית לטעמא כדנחית ר"מ. וא"כ בעיקרא דדינא. אין בין ר"מ לת"ק. ולא כלום. ולפיכך לא דק הר"ב. במ"ש הלכה כר"מ כיון דלענין הדין תרווייהו שוים. ומה שייך לפסוק הלכה לענין הטעם: