תָּמִיד ז׳ · א׳

בִּזְמַן שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל נִכְנָס לְהִשְׁתַּחֲווֹת, שְׁלשָׁה אוֹחֲזִין בּוֹ, אֶחָד בִּימִינוֹ, וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ, וְאֶחָד בַּאֲבָנִים טוֹבוֹת. וְכֵיוָן שֶׁשָּׁמַע הַמְמֻנֶּה קוֹל רַגְלָיו שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁהוּא יוֹצֵא, הִגְבִּיהַּ לוֹ אֶת הַפָּרֹכֶת, נִכְנַס וְהִשְׁתַּחֲוָה וְיָצָא, וְנִכְנְסוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים וְהִשְׁתַּחֲווּ וְיָצָאוּ:

הטקסט מוצג עם ניקוד

על המשנה הזו

משנה תָּמִיד ז׳ א׳, מתוך מסכת תָּמִיד שבסדר קדשים. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

ברטנורא

רבי עובדיה מברטנורא · איטליה, המאה ה־15

בזמן שכהן גדול נכנס להשתחוות. בהיכל. ולא מקריא ביאה שלא לצורך:

נחלת הכלל

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

בזמן. אבנים טובות - ר''ל אבני אפוד והשתחויה זו לא תהא אלא בהיכל בלי ספק:

נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

להשתחות. פירש הר"ב בהיכל ולא מיקרי ביאה שלא לצורך. דהא דכתיב (ויקרא ט״ז:ב׳) ואל יבא בכל עת אל הקדש דרשינן בפ"ג דמנחות דף כ"ז דקדש הוא ההיכל באל יבא. ואל מבית לפרוכת וגו' במיתה. ומל' הר"ב משמע דכל השתחויה שריא. ולא הויא שלא לצורך. וכן נראה מפשט דברי הרמב"ם בפ"ב מה' ביאת המקדש. וכתב שם הכ"מ שכך הם דברי התוס' דמנחות שם אלא שמפני דברי הסמ"ג שכ' להשתחוות בגמר עבודה. נדחק להעמיד גם דברי הרמב"ם שכך הוא סובר שצריך שתהיה ההשתחויה בגמר עבודה. ואני אומר שאף דברי התוס' אינם אמורים אלא כדברי הסמ"ג. שכך לשונם דהשתחואה צורך עבודה היא. ע"כ. ומדלא כתבו עבודה היא ודקדקו לכתוב צורך עבודה. ש"מ דאין דעתם למשרי השתחויה אלא כשהיא עם עבודה. והסמ"ג שכחב גמר עבודה. לפי שכן מצינו בגמר עבודות השתחויה. כדתנן במכילתין. ומ"מ נ"ל שהעיקר דכל השתחויה שרי. שכן בסוף מס' חגיגה כהנים ע"ה שאינם ראוים לעבודה נכנסים להשתחוות כמו שכתבתי שם [מ"א] בשם רש"י ותוס':

וכיון ששמע הממונה קול רגליו כו'. ע"י פעמוני זהב שבשולי המעיל:

שהוא יוצא. פי' שהוא יוצא ממקומו באשר הוא שם ורוצה ליכנס להיכל. קדם הוא והגביה לו את הפרוכת נכנס והשתחוה כו'. אבל הרמב"ם בפ"ה מה' כלי המקדש העתיק שלשה אוחזין כו'. ויכנס להיכל וישתחוה וכיון שישמע הסגן [*קול רגליו של כ"ג שהוא יוצא] מגביה לו את הפרוכת ואחר שיצא נכנסו אחיו הכהנים. ע"כ. נראה דשהוא יוצא היינו מההיכל. ולפ"ז הא דגרס נכנס והשתחוה מוקדם. דקודם ששמע הממונה כו' נכנס והשתחוה. וזה דוחק. ובנוסחת א"י שבידי נמחק מלת נכנס אבל ג"ז שלא כסדר הרמב"ם. שכתב ההשתחויה קודם שישמע קול רגליו כו'. והכי מסתבר דודאי משתחוה קודם שישמע קול רגליו לצאת וא"כ על כרחך הא דתנן והשתחוה הוא מוקדם. וא"כ אף אתה אל תמחק נכנס והוא ג"כ מוקדם. ועדיין קשיא דלמה מגביה פרוכת בצאתו ולא כן בבואו אל הקדש. וכ"כ שהיה הפרוכת כל היום מוגבה ועומד ע"י קשרים ויתרות ליכנס ולצאת הכהנים הצריכים לעבודת מנורה ומזבח הפנימי אלא כשנכנס הכ"ג מסירים הפרוכת מהקשרים ויתרות כדי שיהיה נתלה על עמדו וכבוד גדול נעשה לו לכ"ג בזה להצניע אחריו הקדש כאילו מתיחד שם עם השוכן בבית ברוך הוא ולפיכך אחר שחזר ורוצה לצאת הוצרך להגביה ולא כן בעת כניסתו. כך נ"ל:

הפרוכת פי' הר"ב שעל האולם ויפה פירש ואשתמטתיה להכ"מ שנדחק שם בה' כלי המקדש. וכתב שצריך לומר שגם על ההיכל היה פרוכת. ע"כ. וזה לא שמענו בשום מקום.

נחלת הכלל

תפארת ישראל - יכין · תָּמִיד ז׳ א׳

א׳
בזמן שכהן גדול נכנס להשתחות בהיכל. [ודלא כתוס' [מנחות כ"ז ב'] ד"ה להיכל, שכתבו דמתני' מיירי כשהכה"ג נכנס להשתחוות בק"ק. ותמוה אי בעבודת יו"כ האיך קאמר מתני' שאחד אוחזו באבנים טובות, והרי כל עבודתו בפנים בבגדי לבן הוא. ואי שלא לעבודה, הרי חייב מיתה כמו ששנינו בתוספתא [פ"א דכלים] דרק ד"פ נכנס ביו"כ, דהיינו בקטורת, ובדם הפר, ובדם השעיר, ולהוציא הכף, ואם נכנס ה' פעמים חייב מיתה. וצ"ע]. דאחר גמר עבודת התמיד כל הכהנים נכנסין להשתחוות, ואם היה שם כה"ג הוא נכנס ראשון, ואחריו שאר הכהנים. מיהו מתני' אבא שאול היא, דס"ל דמטיב ב' הנרות ואח"כ מקטיר, לפיכך אחר שהקטיר הקטורת כבר גמר עבודת תמיד השחר, דהקרבת אברי תמיד אינו מעכב בדיעבד. דאע"ג דקיי"ל אם אין בשר אין דם כר' יהושע, עכ"פ כ"ע מודו דאם זרק הורצה [כפסחים ע"ז ב' ורמב"ם פ"א מפסוהמו"ק הל"א]. אבל לרבנן נ"ל דאין הכל נכנסין להשתחוות עד אחר הטבת ב' נרות [ועמ"ש פ"ה סי' מ' ופ"ו סי' ב']:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

תפארת ישראל - בועז · תָּמִיד ז׳ א׳

א׳
ותמוהין דברי הרמב"ם, דאיהו פסק [בפ"ד ה"ח מתמידין] כרבנן דמפיסין מי יעלה אברים מכבש למזבח. ובהל' כלי מקדש (פ"ה הי"ד) כתב שכל א' וא' נותן האברים שבידו לראשון וכו'. ומאי ראשון ושני יש כאן, הרי כהן א' זכה ע"פ פייס בכולם. ואי"ל שכשרצה הכה"ג להקריב לא הפיסו להעלאת האברים מכבש למזבח. ליתא, דא"כ חסרו להו פייסות, שהן הלממ"ס, כקו' הש"ס (יומא כ"ו א'). ודוחק לומר דאף לרבנן שהפיסו להעלאת האברים מכבש למזבח, הפיסו לכל אבר ואבר בפני עצמו, וכמו שעשו בתחלה כשהעלו האברים מהמטבחיים לכבש. ולא תקשה דא"כ פיישי להו פייסות טובא. די"ל דה"ק ד' פעמים נכנסין לפייס, וכמו שתי' הש"ס (יומא דכ"ה א'). דעכ"פ לישנא דמי מעלה אברים מכבש למזבח, משמע טפי דא' זוכה להעלות כולם. ובני הגאב"ד מהו' רב"י שליט"א עוררני לכל זה:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

רש״ש · תָּמִיד ז׳ א׳

א׳
[בראשון לציון ד"ה תוי"ט סד"ה הפרוכת כו'. עכ"ל הל"מ וכבר קדמו הבה"ז בחדושיו למנחות (צ"ח א') והביא ג"כ מ"ש מרן פ"ד מהל' בית הבחירה דין ב' דבבית ראשון לא היה פרוכת ע"כ. ועי' בחק נתן מנחות שם שהאריך בזה להצדיק את הכ"מ בהל' בית הבחירה. מהגרמ"ש ז"ל]:
נחלת הכלל · Vilna Edition