מִי שֶׁזָּכָה בַקְּטֹרֶת, הָיָה נוֹטֵל אֶת הַכַּף. וְהַכַּף דּוֹמֶה לְתַרְקַב גָּדוֹל שֶׁל זָהָב, מַחֲזִיק שְׁלשֶׁת קַבִּים, וְהַבָּזָךְ הָיָה בְתוֹכוֹ, מָלֵא וְגָדוּשׁ קְטֹרֶת. וְכִסּוּי הָיָה לוֹ, וּכְמִין מְטוּטֶלֶת הָיָה עָלָיו מִלְמַעְלָן:

מוסיפין ברכה אחת. שמשמר היוצא אומר למשמר הנכנס, מי ששיכן את שמו בבית הזה הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה שלום וריעות, שבכל יום שבת היה נכנס משמר לעבודה ויוצא המשמר שעבר:

מלא וגדוש - שיהא הבזך מלא ומתוקן ר"ל הבזך שהוא בתוך הכף (והבזך בתוך הכף) כדי שלא תתפזר הקטרת וכבר ביארנו במסכת כריתות (פ"א) שמקריבין הימנו בכל יום משקל מאה דינרין משקל נ' בבקר ומשקל נ' בערב:

ומטוטלת - חתיכה קטנה של בגד ולפיכך אמר שהיו ממלאין הבזך קטרת ומכסים [אותה] במכסה ונותנין על המכסה מלמעלה מפה קטנה מאד כמין חתיכת בגד ונותן הבזך כולו אל תוך הכף ונוטל הכף בידו ועושה בו מה שיתבאר בפרק. של אחר זה:

נוטל את הכף. כדאשכחן בנשיאים כף אחת מלאה קטרת. גמרא רפ"ה דיומא והעתקתיה שם:

דומה לתרקב גדול. וכן הגי' בכל הנוסחאות שבידי ואע"פ שבתרקב עצמו לא שייך לומר גדול שהרי אינו נקרא תרקב אלא כלי המחזיק ג' קבין. כמ"ש הר"ב במשנה ו' פ"ג. מ"מ כאן קורהו גדול בערך הדמיון שאליו נדמה הכף. והואיל והכף מחזיק ג' קבים והטני שנדמה ג"כ לתרקב שם במ"ו פ"ג. אינו מחזיק אלא קביים וחצי. כלפי הא הוא דתני הכא שהכף דומה לתרקב גדול כיון שהכף מחזיק ג' קבים:

בתוכו. ובמקרא כף אחת לשון נקבה. אבל אמרו בשם הראב"ע כל שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו:

וכסוי היה לו. פירש הר"ב לבזך. וכן פירש הרמב"ם וקשיא לי מדתנן במשנה ב' פרק בתרא וכף וכסויה הר"ל שכשנתן הכף לחברו כדתנן בפ"ו [משנה ג'] שהיה נותן לו גם כן כסוי הבזך. אבל ראיתי בפ"ג מהלכות תמידין שכתב ומכסה את הכף: