תָּמִיד ה׳ · א׳

אמר להם הממונה הוא הממונה על הפייסות [ועי' רפ"ג סי' א']:

ונ"ל דמה שלא נזכר במשנתינו זו לא ברכו ולא התפללו כלל (וזה כרש"י ברכות די"א ב', ד"ה וברכת כהנים ודלא כר"ב הכא). והרי אפי' מק"ש היו פטורים, אע"ג דכבר הגיע זמנה משיראה ויכיר חבירו בריחוק ד' אמות. ומכ"ש בשעה שאמר הממונה ברכו ברכה א', שכבר האיר היום טפי. והרי בשעת הדחק אפי' לכתחילה קורין אותה משעלה עמוד השחר (כא"ח נ"ח ג'). והרי אמירת הממונה זמן מה אחר שחיטת התמיד וזריקת דמו, ונתוח אבריו, והולכת אברים לכבש הוה, והמשך כל זה היה קרוב לשעה [כפסחים דנ"ח א'] נמצא שבוודאי אז הגיע זמנו. דהא דאמרי' [יומא דל"ז ב'] הקורא ק"ש עם אנשי משמר לא יצא, היינו שלא יצא יד"ח מצוה מהמובחר [אב"י כ"כ הרשב"א בחידושיו, והובא בב"י א"ח נ"ח ד"ה מי שנאנס]. והטעם, מדראוי לקרותה לכתחילה סמוך וקודם לנץ החמה. כדי לסיים ברכה שלאחר הק"ש עם נץ החמה ולהתפלל מיד, כדכתיב יראוך עם שמש. אבל וודאי דזמן ק"ש כבר הגיע אז כשאמר להם הממונה. ואפ"ה היו הכהנים פטורים ממנה, מדהיו טרודים בעסק הקרבנות פטורים אף מק"ש דמדאורייתא. ולא עוד, אלא אפי' מתפילין פטורים היו אפי' ישראל שהיו אז במעמדן [כזבחים די"ט א'], וכ"ש ק"ש דאיכא למ"ד דק"ש אינו רק מדרבנן וקרא דובשכבך ובקומך בד"ת הוא דכתיב (כברכות דכ"א א'). והן אמת דשעו עיני מני דעת להבין דברי הש"ס הקדושים, דהיכא אפשר דנימא דקרא דובשכבך ובקומך, בכל דברי תורה מיירי, והרי האי בשכבך ובקומך בחדא מחתא מחתינהו בחד קרא עם וקשרתם לאות על ידך, וכי ס"ד דוקשרתם נמי בכל ד"ת מיירי. ולפענ"ד אפשר זהו טעם של רוב הפוסקים שפסקו דק"ש דאורייתא. דשאלו רבותינו דדלו דיילא מנ"ל כן, ולפע"ד י"ל משום דהכי מסתבר מדלית לן סכינא חריפא למפסק הקרא מהדדי, לומר דובשכבך מיירי בכל ד"ת. וקשרתם מיירי דווקא באותה פרשה [ועיין רפ"ח בא"ח סי' ס"ז דפסק דב' פרשיות ראשונות דאורייתא. ובתשו' שאגת אריה (סי' ב') הוכיח דרק פרשה ראשונה דאורייתא. וע"כ צ"ל דאע"ג דגם בפרשה שנייה כתיב בשכבך, עכ"פ לא אורעה יחד כל כך עם וקשרתם ומצי שפיר למימר האי בד"ת כתיב]. [אב"י נ"ל ע"פ מ"ד (מנחות צ"ט ב') בשם רשב"י, דאפי' לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש. א"כ י"ל קו' ע"ר שליט"א, דה"פ דש"ס הכא אדקאמר האי בד"ת, ה"ק בשקורא ק"ש כדי ללמוד תורה ג"כ יצא יד"ח מצות לא ימוש. וא"כ וודאי בק"ש משתעי קרא, וא"צ סכינא חריפא למפסק סיפא דקרא דוקשרתם מרישא דקרא של ודברת בם. עכ"ל בני הגאב"ד שליט"א]. ויהיה איך שיהיה אם מתפילין דוודאי הוה דאורייתא פטירי מכ"ש מק"ש, דאיכא חד מ"ד דהוה דרבנן. וכ"ש דפטורים מברכת ק"ש ותפלת י"ח שהן וודאי דרבנן. וכל זה משום דהעוסק במצוה פטור ממצוה אפילו בדאפשר לקיים שניהן. אם לא בשאפשר לקיים שניהן בנקלות מאד [כר"ן סוכה דמ"א ב' ועיין א"ח סי' ל"ח ס"ח ורמו"א שם סק"ט וי'] , והרי הכא וודאי טרודים טפי מחתן (כפ"ב דברכות). דמחשבת הכהנים טרוד מאד בקרבנות שלא יקלקלו עבודתן, ופטורים להכי לגמרי משאר מצות. והא דאמרי' (ברכות י"ב א') שקראו אח"כ ברכת יוצר. היינו אם היה אפשר בנקלות. וגם בל"ז צ"ל דסוגיא דהתם אזלי לסברת תוס' [סוכה כ"ה א' ד"ה שלוחי] . דס"ל דדוקא בשעה שעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת בלא אפשר לקיים שניהן. אבל לבתר מעשה רב שהביא הר"ן מרב חסדא ורב הונא שבשעה שישנים נמי אמרו שפטורים ממצות סוכה מדהלכו לקבל פני הנשיא. ש"מ שפיר דאפי' בשעה שאינן טרודים פטורים ממצוה אחרת, דלא כתוס' הנ"ל. והרי גם רמג"א (א"ח נ"ח סק"ה) כתב בשם הרשב"א, דהא דמשני הש"ס שקראו ברכת יוצר אח"כ דחוי בעלמא הוא. ומכ"ש שהיו הכהנים פטורים מתפלת השחר, שהיא במקום תמיד השחר (כברכות כ"ז ב'). והרי הם הקריבוהו בעצמו. מיהו אע"פ שהיו פטורים מק"ש. אפ"ה קראוה השתא, מדרצו להתפלל תפלת עבודה קודם שיקריבו האברים, שתקובל עבודתן לרצון, וגם ברכת שים שלום רצו להתפלל, שלא יארע להן מחלוקת בעניין עבודתן. להכי אמרו ק"ש מקודם, כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת (כברכות ל"א א'). ומדהוצרכו לומר ק"ש, הוצרכו נמי לברך ברכת התורה מקודם. משו"ה אמרו אהבה רבה שפוטרת ברכת התורה [כא"ח מ"ז ז']. ואע"ג דעכ"פ כשאמרוה בלא ברכת יוצר לפניה לא תהיה סמוכה לחבירתה, ולמה לא פתחוה בברוך. נ"ל דמדנתקנה סמוכה. מותר לאמרה יחידית אף שלא תהיה פותחת בברוך [כרמג"א סי' ס']. ואחר הק"ש אמרו אמת ויציב. אף שהיו פטורים ממנה, אפ"ה רצו לסמוך גאולה לתפלה:

במשנה ברכו את העם כו' וברכות כהנים. מש"כ הרע"ב דנשיאת כפים היה לאחר הקרבת התמיד עמש"כ בס"ד בברכות (י"א ב'). ומש"כ התוי"ט לדעת הרמב"ם דב"כ היינו שים שלום. דנקרא כן ע"ש התחלת הש"ץ כו'. הוא דוחק. ול"נ דלכן קורא לברכת שלום ב"כ מפני שהשלום הוא העיקר בה שהרי מסתיימת בו וכדאיתא במ"ר נשא פי"א גדול שלום כו' אף בב"כ אחר כה"ב סיימו בשלום וע"ש עוד:

שם ובשבת מוסיפין ב"א למשמר היוצא. משמע דעתה באותו מעמד היו אומרין אותה. וקשה דהא בשלהי סוכה אמרינן דמשמר היוצא עושה המוספין והם קרבין בשש (ר"פ ת"נ). ועכשיו עדיין לא הגיע זמן יוצר אור וא"כ עוד לא נכנסו הנכנסים. לכן ה"נ לע"ד לפרש ברכו את העם לא כדפרש"י עם העם אלא ברכו אותם כפשטיה. דגם באמת ויציב בסופה בנוסחתנו יש ברכה צור ישראל קומה בעזרת כו'. ואולי בנוסחתם היה בה עוד הוספת דברי ברכה. וכ"נ מפירוש הרמב"ם שכתב שכולן תפלה על ישראל כו' ע"ש. וכיון דאיירי במה שברכו את העם אמר נמי דבשבת היה עוד ברכה בכגון אלו. ומברכין אותה בזמנה: